גדלתי במשפחה של שואה.
השואה היתה חלק מהילדות שלי, מהגדילה, מההתבגרות ומכל מה שעבר בדרך.
היתה שואה אחת , של זיידי ובאבי שלי מצד אמא, שהיתה גלויה ומדוברת, שהכניסה ללקסיקון שלי כילדה את המשפט "פה זה לא אושוויץ" בכל פעם שרבנו קצת על אוכל (אמאאא היא לא השאירה לי כלום בסירררר).שואה, שהיה בה לא "אושוויץ" כמו שכולם אומרים , אלא "אאושוויץ בירקנאו", כי באבי שלי היתה בוגרת שלו , וככה אומרים את זה, לא חפיף כזה "אושוויץ" כמו שהישראלים אומרים.
שואה שהיה בה סיפור של "פאשלה" של הגרמנים המדוייקים האלה, כי בדיוק כשהכניסו את ה"משלוח" של באבי שלי לתאי הגזים- נגמר הגז, ובאבי שלי ניצלה.
שואה שהיה בה "לפני השואה" ו"אחרי השואה". עם שמות ואבדן וסיפורים על רכבות ועירה ומשפחה. שואה שהשאירה תמיד מאחור אנשים דואגים שנאבקו לא להראות לנו, הדור הצעיר, כמה הם דואגים לנו.
שואה של חלומות מפחידים שחלמה ספתא שלי , אפילו על הנינים הקטנים(הילדים שלי) עשרות שנים אחרי.
שואה שבגללה תמיד הרגשתי המשך חשוב של משהו.
ספתא שלי גם קראה לזה "נקמה". "אתם הנקמה שלי בהיטלר".
אני ילדת שואה קלאסית.
נספחת.
והיתה לי עוד שואה אחת.
שהיתה שם, מתחת לפני השטח.
שואה שקטה כזות. שיכול להיות שלא היינו יודעים עליה בכלל אם לא ידענו שהיתה.זו היתה השואה של זיידי ובאבי מצד אבא שלי.
שואה שלא דיברו עליה. שהטמינו אותה עמוק עמוק במחסנים הכי סגורים של הלב והחביאו את המפתח.
שואה שלא שיתפו בה מעולם. עלו לארץ, הקימו משפחה, ואי שם , בין חורבן לתקומה, נשבעו שהיא לא תהיה חלק, שהמשפחה שתצמח כאן , תהיה משפחה שמחה ודינאמית ונטולת משקעים. ואכן צמחה משפחה לתפארת, עם ילדים שובבים ועליזים . בלי דודים, בלי סבים וסבתות, רק עם שכנים שהיו כמו משפחה. כי כל המשפחה המורחבת, "הלכה בשואה", בשורה הזות שלא דיברו עליה.
חלפו שנים.
וכשזיידי שלי נפטר, אבא של אבא, ואנחנו הנכדים קצת גדלנו, התחילה באבי שלי קצת לספר. לא מדי הרבה. לא מדי צפוף. אבל פתאום היתה שם ברקע השואה. ומה שלא דברו עליו כל השנים נחשף לאט לאט, ופתאום ידענו שבאבי היתה בברגן בלזן, והכרנו עוד מילים כואבות, וסיפורים בלתי אפשריים.
לפני כמה שנים הלכה באבי שלי לבית עולמה ועקב מכירת הדירה שלה , התרוקן הבית מחפציו.
הלכתי אז לשם, לבית שלה ברחוב גאולה, לקחת לי משהו למזכרת. לקחתי תמונת רקמה- עבודת יד שלה , משהו שהיא נגעה בו ויצרה, שיישאר לי על הקיר ובלב, ופניתי להיפרד מהבית וללכת.
ואז
בקופסאת קרטון חומה ומהוהה,
מצאתי ערמה של תמונות ישנות.
ואני אוהבת תמונות וסיפורים והיסטוריה.
התיישבתי לחטט, לעיין ולנכס לי חלק מהן,
ובין התמונות מצאתי את אלו.
בכיתי.
התמונונת הן משנת 47. כלכך טרי. עוד עם ריח של אבל ומשרפות.
והכיתוב מאחורה.
שאתרגם לכם?
בכתב מתאמץ של עולים חדשים, באידיש.
על גב תמונה אחת נכתב "זכור את אשר עשה לך עמלק! לא תשכח! לזכרון . ברגן בלזן 15.6.47."
על גב תמונה אחרת: "איהר געדענקט בערגען בעלזען? פארגעסט נישט! ברגן בלזן " ובעברית "אתם זוכרים את ברגן בלזן? אל תשכחו!"
והכי הכי ריגשה אותי התמונה השלישית.
כתוב עליה מאחורה ככה:
"עס מאשירט דיא יידישע יוגענט", קדימה!"
ולא הבנתי את המילים.
יוגענט אני יודעת שזה צעירים. ו"קדימה" , בתמונה כזו זו מילה עם משמעות של שליחות, אבל איך זה קשור? ומה זה מאשירט?
כשהתקשרתי לאמא שלי לשאול, היא אמרה שהיא מכירה את אבא ברנר, שהוא היה ידיד של באבי וזיידי שלי, אבל לא ממש הצלחנו לפענח את הכיתוב והתמונה.
ואז הראתה לי חני שלי, שהמילה מאשירט היא "תוצרת". (רבי גוגל. אלא מה)
ואז עוד יותר לא הבנתי.
תמונה של מחנה ברגן בלזן ומאחור כתובה כתובת כזו של שליחות, של תקומה?
ואז ראיתי את זה.
תגדילו קצת את התמונה.
תהלוכה או מצעד, קרוב קרוב לביתן המחנה ,כנראה של נוער או צעירים ארצישראיילים, עם דגל ישראל.
שנת 47, השואה עוד יושבת להם בעצמות וברקמות, שלא לומר בלבבות, הריח השרוף עוד כלכך אמיתי וחי (או כבר לא חי…. כמה ציני מצידי…)
וכזה
כיתוב
עוצמתי.
יום השואה 2024. תשפ"ד.
ישלנו ריח שרוף משלנו, מהשביעי לעשירי. יש לנו רסיסי שואה בלבבות, בלוח השנה ובמנהרות של רפיח,
ואני מרגישה שקצת קצת
אנחנו שם
אני שם
וכאן.
עס מאשירט דיא יידישע יוגענט.
קדימה.
כי אינלנו ברירה
כי בכל דור ודור, עד בוא הגואל, יעמדו עלינו לכלותינו
והקדוש ברוך הוא מצילנו
כל פעם מחדש
מידם.
הערה של דודה שלי, שרה:
דרך אגב המילה שהתלבטת לגבי פרושה ; משיארט או מאשירן פרושה צועדים, צעדה.
עוד יותר וואו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
תגובה אחת
וואו
מרגש ביותר!
כמה תעצומות נפש היו לאנשים האלו
כמה תעצומות נפש יש לאנשים גם של הדור הזה,
כמה כמה כמה אפשר עוד לחכות לגואל?
אנא ה’ שלח גאולה במהרה,
באהבה, בחן בחסד וברחמים גדולים.
תודה דסי על הכתיבה הנוגעת הרגישה והמשתפת.