תהליך קניית הדירה קרם עור וגידים. לאחר חודש כבר חתמנו על חוזה, ואבא הציג לנו מסמכים לחתום עליהם בשביל המשכנתא. הבירוקרטיה הכבידה עלינו, אבל הכול היה שווה בשביל נכס שאמור לצבור תשואות.
שלמה חזר מחויך.
"קרה משהו?" הוצאתי צלחת אורז והנחתי על השולחן.
"לא קרה, קורה כל הזמן. אני מתחיל לאהוב את צורת הלימוד של גרמן. מרגיש שאני קונה את הסוגיות לעומק".
שמחתי בשבילו. "זה הדבר הכי חשוב. אם אוהבים משהו, מתחברים אליו ורוצים להתמיד בו". נזכרתי בחששות שעלו לי כשהוא רצה לחפש כולל אחר.
שמחה הציפה אותי.
אסתי קידמה את פניי. "היום מסודר פה. אבל את לא חייבת להתהלך באיטיות. אני מרשה לך גם לרוץ".
"תדליקי מוזיקה ונרקוד", התיישבתי בכבדות על הכיסא.
"לכבוד המנקה", אמרה בעליזות.
"אני ממליצה לך בכל פה. זו הרגשה אחרת. מכירה את ההרגשה הזאת שכל יום את צריכה לשטוף את אותם כלים, לסדר את אותם חדרים, לטאטא מחדש את הסלון. נמאס. בעלי אמר לי: 'תביאי מנקה. גם אימא שלי הייתה מביאה'. אמרתי לו: 'גם אימא שלי. אבל זה היה בשלב שהיו לה חמישה ילדים צפופים'. הוא שאל: 'ויש בזה חוק? שרק למי שיש חמישה ילדים יכול להיעזר במנקה?' וזהו. ביטלנו את החוק הבלתי כתוב. התקשרתי והזמנתי אותה קבוע לפעם בשבוע. למנקות היום יש אף גבוה. היא לא הסכימה לבוא חד-פעמי. אמרה שהיא באה רק לקבועות. היא הכריחה אותי להזמין אותה קבוע. אבל את יודעת מה? אני שמחה. ככה אני חייבת ודי". היא סיימה את דבריה והסתכלה סביבה בסיפוק.
"את יודעת מתי פעם אחרונה שהזזתי את הספה? נראה לי שזה קרה רק פעם אחת בימי חלדי", התפייטה.
"אני מזיזה את הספה כל שבוע בשטיפה של יום חמישי. אם כך, מה החוק אומר, שאסור לי להביא מנקה?"
"מותר לך," פרגנה אסתי. "והיא ממש לא יקרה. היא לוקחת רק 50 שקל לשעה".
"עושה לי חשק לעשות הסבה. 50 שקל לשעה זה כמעט כפול משכר מינימום", ציינתי.
אסתי הלכה להביא שתייה. "מה השטויות האלו?" אמרה תוך כדי הילוך מהיר למטבח. "עדיף לי לעבוד בתכנות, לקבל הרבה יותר לשעה ולא לעבוד כזה קשה על בתים של אחרים".
"את צודקת", הסכמתי איתה. "אני לא שותה קולה. את רוצה שאגש למזוג לי מים?"
"אני אביא. את שבי במנוחה. מספיק את מזיזה לי ספות".
כוס הקולה נפלה והכתימה את הרצפה המבהיקה של המנקה.
היא הביאה סמרטוט וניגבה עם הרגל. "ככה זה. חוק מרפי. גם אתמול שתיתי קולה, אבל היא הייתה חייבת להישפך היום, אחרי שהעוזרת ניקתה".
הקולה נמרחה באופן שווה על הסמרטוט ועל הרצפה. "עדיף שתביאי מים", יעצתי לה.
"לא נורא. אל תילחצי. אחרי שתלכי כבר אנקה טוב יותר". הניחה את הסמרטוט בצד ואמרה: "אני לא מעזה להציע לך שוקולד. זה לא בריא".
"שוקולד?" קפצתי. "תביאי. תיזהרי שלא אגמור לך את החפיסה".
השיחה הזו הסתיימה מתי שהוא, כשאסתי ביקשה להודיע לה כשיהיה חדש.
"אל תדאגי. עוד יש זמן", הבטחתי. ללא כיסוי.
***
יום למחרת כבר הייתי במקום אחר. קריאות מזל טוב נשמעו סביבי, וקולות בכי של תינוקות בני יומם שפעו בתינוקייה העבירו אותי לפאזה אחרת. הפכתי לאם.
פלומה רכה כיסתה את הראש של התינוקת שלי. לא שבעתי מלהתבונן בה. "היא כזאת מתוקה", התפעלתי. "אני רוצה אותה כל היום לידי", אמרתי לאחות.
"את בטוחה שאת רוצה ביות מלא?" היא שאלה.
"אם זה אומר שהמתוקה הזאת תהיה איתי כל היום, התשובה חיובית".
שלמה נכנס לחדר.
"לא הודעתי לחני", דאגתי.
"חכי. שש בבוקר עכשיו. היא עוד לא התעוררה".
"הייתי אמורה להודיע לה בערב כדי שתתארגן", חשתי אשמה.
"אני חושב שלא בסדר שלא הודעת לה. לכן היום את אמורה ללכת לגן עד שהיא תסתדר", אמר שלמה.
התפרצתי בבכי. "אני דואגת ואתה מתבדח". שלמה לא ידע איך לעכל את הבכי.
"אני מצטער. הייתי צריך להבין אותך".
"זה בסדר. לא יודעת מה קרה לי". מחיתי את הדמעות.
אימא נכנסה שוב לחדר ואמרה בעייפות: "אני חושבת שאחזור הביתה להשלים שינה. בצהריים בע"ה אבוא שוב. את רוצה שיבואו לבקר אותך?"
"עכשיו אני עייפה. נראה כבר בצהריים, בסדר?" אימא הבינה. היא פיהקה.
"להתראות, מתוקה".
נתנה נשיקה ל-3.4 קילו, הזמינה את שלמה לקפוץ לטעום אצלם משהו, ונפרדה לשלום.
***
"הסתיימה שעת הביקור" שמעתי קול רוסי. הקול הבא היה מוכר ומתחנן. "אני רק מניחה לה כאן את המתנה והולכת". הרוסי התרכך משהו: "בסדר. אבל מהר. ופעם הבאה לבוא בזמן".
הפניתי את הפנים כדי לראות קופסה גדולה מולי עם בלון גז ורוד בצורת לב.
"מזל טוב", אמרה אסתי.
"אני לא מאמינה", הסתכלתי על הבלון הענק ונהיה לי ורוד בעיניים.
היא הגישה לי את המתנה: "חכי עד שתראי אותה. תתעלפי".
"לא ממש מומלץ להתעלף אחרי לידה", הערתי את תשומת ליבה. אבל היא חיכתה שאפתח את המתנה.
"קוראים לעב"ם אוניברסיטה מוזיקאלית", היא אמרה. "המוכרת בחנות אמרה לי שזה מתאים מגיל אפס".
הסתכלתי באוניברסיטה והרגשתי שהיא לועגת לי. "קצת הגזמת עם המתנה", אמרתי לאסתי.
היא נפגעה: "לא ביקשתי ממך להחזיר לי. זה הכיף שלי לתת. אם את נלחצת, אני מתנצלת".
"אני לא מתנהגת יפה. לא ישנתי כל הלילה", התנצלתי. השומר הגיע ואמר: "גיברת, אמרת שאת רק מניחה והולכת. הביקור הסתיים".
אסתי הלכה והשאירה אותי מתקשה להירדם. לא רציתי שהביקור יסתיים כך. לא רציתי שיבקרו אותי בבית החולים. קצת קשה לי להודות על מתנות מוגזמות. אני עייפה ורוצה לישון. התינוקת לצדי בעריסה. תודה השם על כל המתנות.
***
נרדמתי.
התעוררתי כששמעתי קול בכי. הרגשתי מאוששת. האחות הגיעה והגישה לי את התינוקת. ליטפתי אותה באהבה.
"מתנה קטנה גדולה", לחשתי לה. "רוצה לשחק באוניברסיטה?" צלצלתי לה עם הפעלולון. "אחרי שתאכלי אתקשר להודות לאסתי", הבטחתי.
אסתי ענתה מיד. "זה בסדר. לא נעלבתי", היא אמרה.
"קוראים לזה בלוז. מין מצב רוח אופייני. אני יודעת שהאוניברסיטה עוד תשמש אותך. אם לא תצחיקי בה את התינוקת שלך, אעשה זאת בעצמי". שמחתי שאסתי לא נותנת לתקלות קטנות להעיב לנו על החברות.
"הכי הרבה אני מודה לך על שאת לא נוטרת לי טינה", הייתי גלויה.
אסתי אמרה: "ככה אני. זה האופי שלי. בקטע הזה אני חלקה. נולדתי ככה. לא אשמתי". צחקנו.
"אם תצטרכי עזרה אל תהססי להתקשר. את יודעת את המספר", הציעה, וסיימה את השיחה.
שלמה הגיע. "מה זה הבלון הזה?" תמה. התחלתי לצחוק. דמעות עלו בעיניים.
"זה עניינים של בנות".
"ושוקולד זה עניינים של בנים?" הוא הוציא שוקולד רוזמרי משובח.
"לא היית צריך".
"אבל אני עושה גם דברים שאני לא צריך, אלא רק רוצה", אמר.
"מרשה לי את החתיכה הראשונה? לא הספקתי לאכול היום כמעט כלום".
פתאום שמתי לב שישנו גם שלמה. "הצלחת לישון קצת?" דאגתי.
"אימא שלך הציעה לי לבוא אליהם. אין לי מושג באיזה חדר ישנתי וכמה זמן. איך שעליתי על המיטה נרדמתי".
"ולמה לא אכלת?"
"לא יודע. לא היה לי נעים לחטט במטבח או להוציא אוכל מהסירים". לא האמנתי.
"אתה נימוסי יחסית לבנים", הודעתי.
במצב כמו שלי, הוא נמנע לומר את דעתו.
"אפשר לראות את הנסיכה?" שאל במקום, והוציא אותה מהעריסה.
"היא דומה לי", פסק. "גם לי יש שיער בצבע חום".
התינוקת פקחה את העיניים, ושלמה ערך איתה היכרות מחודשת.
"ברוכה הבאה לעולם", הכריז. נטל את הבלון והגיש לה. "בעולם שלנו הכול ורוד בענק", הבטיח. התגלגלתי מצחוק.
"עם כזה בלון, באמת קשה לראות צבעים אחרים".
"שלמה'לה?" קול שואל. וחמותי נכנסה מרוגשת לחדר.
"איזו מתוקה", היא אמרה.
ואני הרגשתי שמישהו לוקח לי את השליטה על התינוקת. "היא מזכירה לי את דודה מירי. אותן עיניים".
"העיניים שלה עצומות", ציינתי. באמת, איך אפשר לראות דמיון על תינוקת כזו קטנה?
"בדיוק. את רואה את הכיווצים הללו בצדדים? גם לדודה מירי היו כאלו. סיפרתי לך פעם על דודה מירי?"
בדיוק מה שחסר לי עכשיו. "נראה לי שהיא רעבה".
"למה את חושבת, אם היא לא בוכה, כנראה לא חסר לה אוכל. אם מרגילים ילד לאכול כשהוא לא רעב, מרגילים אותו להשמנה". תודה על העצות. אולי ניתן לך לרשום ספר טיפים לטיפול בילדים.
שלמה נחלץ לעזרתי. "אימא, אני חושב שנעמה עייפה. היא לא ישנה הלילה טוב". נס שיש לי בעל רגיש.
"נכון. אתה צודק. הבאתי לך אגוזים ושקדים כדי שתתחזקי". אבל אני לא אוהבת שקדים! ואת יודעת את זה לא מהיום. היה בא לי לומר, וברגע האחרון שתקתי.
"תודה רבה שאת חושבת עליי", חייכתי.
"ברור. נכדה ראשונה במשפחה. אין לך מושג כמה התרגשתי".
אמרתי: "החלפת קידומת לסבתא. זה מרגש".
"בעמותה הכינו לי פתקים גדולים עם בלונים, כתבו לי מזל טוב. כמעט אמרתי להם שאני לא האימא. כולן התרגשו איתי".
"אימא, את רוצה לטייל קצת בדשא?" שלמה שוב.
והם יצאו מתוך החדר. אם ובנה שהפך להיות אב בעצמו. התרגשתי.
זמן מה לאחר מכן שלמה עמד לידי.
"אימא שלי הלכה". צריך לחוקק חוק שאוסר על בני משפחה מדרגה שנייה לבוא לבקר יולדות בבית החולים.
"אני מתנצל. היא מתרגשת מאוד. תביני. אני הבכור שלה. היא סבתא בפעם הראשונה. היא הייתה חייבת לבוא לראות את הנכדה שלה. היא הביאה מצלמה ושכחה לצלם, אבל אמרתי לה שחבל לחכות למעלית ואני אצלם בשבילה".
שלמה הלך ואילו אני נשארתי למנוחה. אלא שבדיוק אז נשמעו קולות מהוסים, וגברת נוספת הובלה למיטה לידי. היא מיהרה להסיט את הווילון.
שנייה לפני זה המבטים שלנו נפגשו, וידעתי שזו לא פעם ראשונה. אך לא הצלחתי להיזכר מאין היא מוכרת לי.
משך השעתיים הבאות הווילון שלה היה סגור. שמעתי אותה משנה תנוחות ומתנשמת, אך היא הקפידה לא להראות את פרצופה.
החלטתי לנסות. כחכחתי בגרוני. "את מוכרת לי מאיפה שהוא", קראתי לעבר הווילון.
לא היה כל מענה. פתאום התזוזות פסקו, ונראה היה שהיא מנסה להסתיר שהיא שומעת אותי. לא היה לי עניין להטריד אותה.
באותה שנייה קלטתי מי זו.
שפרה סרולוביץ! חברת ילדותי, היא זו שהכירה לי את הספרייה ומאז לא פגשתי אותה. משהו בה השתנה ולכן לא זיהיתי אותה מיד בהתחלה. תמיד הייתה שמנמונת ואילו כעת היא רזתה ופניה הצטמקו. האחות הגיעה וניגשה לווילון הסגור. "שפרה?" היא שאלה.
נכנסה אל הקודש פנימה והתחילו לחישות. לא ניסיתי להקשיב, לא היה לי עניין.
לא כולם נוצקו בתבנית זהה. יש כאלו שאוהבים לחיות במסתור. אולי יש לכך סיבה ואולי לא. זה לא העניין שלי. לא ידעתי אם לרחם או לא. מה שלא יהיה זה מה ששפרה רצתה, ובלי לשים לב, שיחקתי איתה את המשחק. כשהיא קמה ממיטתה, המתנתי עד שתיכנס שוב למעמקי הווילון ורק אז יצאתי גם אני.
במשך יממה שלמה היינו חברות חדר, אבל לא נפגשנו אף לא פעם אחת. זה היה רצונה של שפרה וכיבדתי אותו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
לא הבנתי על מה הוא מתנצל, ועל מה צריך לחוקק חוק שאמא שלו לא תבוא לראות את הנכדה????
אולי צריך לחוקק חוק שאסור להורים לעזור לילדים לקנות דירות????
לקחת מאמא שלו כסף לדירה ממה שאין לה, זה נחמד לה במה אמא שלו עובדת? אני למשל עובדת בניקיון עם 4 פריצות דיסק וכאבי רגליים, ועוזרת לילדים לקנות דירות, וזה מאוד נחמד… אבל אים זזתי בצורה שלא נראית לכלה אצלי בבית, לא אצלה ח"ו. מסכן הבן שלי מה שהיא תעשה לו….
ואנחנו אשמים כי זה השיח אצלנו….
יש לי גיסה חילונית, איזה כיבוד הורים.
אמא שלי ממש חברה שלה. ולא לגיסתי אין דירה. שם במגזר לא עוזרים לקנות דירות…
הכי עצוב שיש