לפני שנתחיל, רק להודות לכל מי שלקח חלק ונתן אמון בפרויקט, "סבא שלי עושה חדשות".
תודה גדולה לכל מי שסמך עלינו. זה מחמם לי את הנשמה, ועושה לי דמעות.
תודה. פשוט תודה.
זה מרגש כי זו פעם ראשונה שלי, כאמור, גם בכתיבת פנימיות של ילדים, וגם בהוצאת ספר בהד-סטארט.
אנחנו עובדות במרץ, והמוצר המוגמר יוצא מקסים. מרנין לב. אנחנו מתמוגגות.
אין לי מושג איך כל זה נרקם אט אט, זה פשוט קרה, וזה פשוט אמיתי. זה ממנו יתברך, לגמרי.
קשרים משפחתיים הם ה'אסנס' (חוט שידרה, עיקר, הדבר הכי חשוב) בעיניי.
לשם כוונו תפילותיי במסע הזה, והן ממשיכות. להעניק למערכות היחסים שלנו – אהבה, אושר, זמן משובח ביחד.
העבודה הפנימית שלנו היא אוצר, היא בסיס, והיא אהובה על בורא עולם. אנחנו משתפות אתכם ב'יומן היצירה' הזה במקומות הכי פנימיים ואישיים שלנו.
עבודה פנימית נעשית במרחבי הקשר שלנו, בעבודה, עם חברות, אבל יותר מכל – בבית. בילדות שלנו ובילדות של מי שאנחנו מגדלות וגדלות להיות.
יש בתהליך היצירה של "סבא שלי עושה חדשות", הרבה עבודת בית הנפש.
היא מול הילדים שלי, בעלי, ההורים שלי, אחי. ומעל כולם הקשר עם עצמי ובוראי.
יומן היצירה הזה, הינו מעט מחשיפת תהליך כזה. דוגמה.
יאלה, חפרת, תתחילי.
אז הנה:
לפני עשר שנים איתמר שלי, הבן השביעי במשפחה היה בן 5.
הוא הלך בבוקר אל הגן, אל "המכינה" בחיידר 'אור מרדכי', כמה דקות הליכה מהבית שלנו, אז, גרנו ברחוב בן-זומא בבני ברק.
אחרי זמן, אני מגלה על השיש במטבח את הסנדוויץ' שלו.
מושקע, אבל ממש לא דומה לסנדוויצ'ים שאמא שלי היתה עושה לי, עם חסה מנוגבת כדי שלא תירטב הפרוסה, גרגרי פשתן, וטחינה מלאה.
הסתכלתי ארוכות על הסנדוויץ', מנסה להחליט:
מי אני?
האם אני מביאה לילד את האוכל שהוא שכח?
או האם אני מחנכת אותו לאחריות אישית, כדי שילמד למחר.
אני עונה לעצמי בהתהוות האימהות שאנחנו, הוי כמה שאנחנו לומדות על עצמנו, דרכם, אני עונה לעצמי, שגיל חמש קטן מדי לאחריות כזו, ויוצאת להביא לו את השכחה.
שמה את ליבי הקטנה שלי, בעגלה, היא היתה אז,בת שנתיים וקצת, ויוצאת, לבושת סמרטוטי בית אל עבר החיידר.
בהתקרבי, אני קולטת, שזה עתה יצאה קבוצת הגן שלהם לחצר.
בימבות. אוטופלא, והמון ילדים מתוקים עם כיפות וציציות נשפכים החוצה לשחק.
אני נעמדת מאחורי עמוד חשמל, מתחבאה, ומסתכלת על הילדים, אחד מהם, בורא עולם נתן, לי.
אחד מהילדים האלה הוא שלי. פקדון.
הוא לא רואה אותי.
אבל יש נחת גדולה מאוד
או,
כאב גדול מאוד, לנו, כהורים, לראות את הילדים שלנו, בכל גיל, מתנהגים בחברה.
בלי שהם יודעים שאנחנו שם.
אני מזהה שיחת בנים שמרתקת אותי. מנסה להתקרב ולהקשיב טוב, טוב.
מקשיבה לעיקר, אבל מיד הולכת עם הדמיון שלי אל תוך המערכת הרגשית של הילדה בת החמש שאני הייתי.
שומעת את השיח, יודעת מה מרגיש איתמר.
אולי חושבת שאני יודעת.
אבל זה לא משנה. כי בתוכי זה ברור.
הצורך של ילד, כל ילד, וכל ילדה, גדולים או קטנים, להרגיש חלק, להרגיש שייכים בחברה, רצויים, ושווים, בטח בגיל שהמסביב תופס מימד חשוב כל כך.
אני נותנת לו את הסדנוויץ' מעבר לגדר, שולחת נשיקה, וטסה הביתה.
חייבת לכתוב את מה שהרגשתי בעקבות הילד שלי.
אבא, יושב על הספה אצלנו, הגיע בדיוק לביקור. הוא בא די הרבה.
אני פותחת את המחשב וכותבת בחמש דקות סיפור ילדים. הוא נשפך ממני. אני מקריאה אותו לאבא.
אבא דומע. "זה יפה", הוא אומר, "זה נכון, זה כל כך אנחנו".
אני מאושרת.
הסיפור ישן שינה עמוקה עשר שנים בין שמיכות קבצי הוורד שלי.
שראל, בתי, שומרת על הטקסטים שלי, ועוזרת לבלגניסטית כמוני להתמקם.
מדי כמה שנים אני שואלת אותה, "אליקה שלי, יש לנו עדיין את 'סבא שלי עושה חדשות'".
היא תמיד אומרת שכן, ומקדמת לי את סיפור הילדים הזה קדימה ברשימת המאמרים.
"הנה, אימא".
אני לא עושה עם הטקסט כלום.
עסוקה. עמוסה. יודעת שלכל מילה יש את הזמן שלה.
מחפשת מאיירת שתצייר את הרגשות שלי. כאילו דוחה כך קצת את העיסוק בנושא.
מצלצלת לזו, עוברות עוד ארבע שנים, מצלצלת להיא.
כלום לא בוער לי. מה הלחץ?
נכנסת שוב לטקסט הישן, אוהבת אותו.
לא משנה מילה.
ואז מגיע חג החנוכה. של השנה הזו, הלא פשוטה במדינה.
הספר שלי, "עכשיו אני מתפללת", יוצא לחנויות.
כמה שבועות אחרי, נוחתת בתיבת המייל שלי, תגובה.
לספר.
התגובות ל-"עכשיו אני מתפללת" לא הגיעו זמן רב.
זה היה לי קשה.
אבל אז, לאט לאט, זה התחיל לטפטף, ולטפטף ונהיה לנהר של נשים וגם הבעלים שלהן, שכתבו וכותבים לי.
מה עשה בהם הספר.
הוא ארוך, ולא פשוט לקריאה. הרגשות החשופים שלי, מונחים בו.
ביקשתי מבורא עולם להרשות לי לכתוב לנשים תהליכים נפשיים החוצה, מבפנים. ליצור מצב שבו הקורא, או הקוראת, היא זו שכותבת את סיפור חייה הפנימיים שלה תוך כדי הקריאה ב"עכשיו אני מתפללת", שהיא תהיה זו המפתחת את העלילה הרגשית של חייה, במהלך התקדמות הקריאה בספר, ומגיעה עמור יותר אל תוכה אל מול ה' בתפילה.
פתאום הגיעה תגובה מרחלי קארו.
היא כתבה מה הספר עשה לה בתוכה, בהורות שלה, אני מתרגשת. עוצרת, אומר מזמור לתודה.
אני מגיבה לה בחזרה, ורואה, בצד, בעיגול שעל המייל, נו, זה שבצד שם, ציור.
של ילדה.
טהורה.
על נדנדה.
"אפשר לשוחח איתך בטלפון רגע?"
אני כותבת לה בחזרה, "את ציירת? ציירת ילדים?"
רחלי:
יום אחד בהיר קניתי את הספר 'עכשיו אני מתפללת'
אוהבת לקרוא דברים של אפרת.
כתבתי עליו שיר 'תפילות עם ויטמין פי' על תפילות של אמהות, כמובן ציירתי ציור, ושלחתי לאפרת, שתרווה קצת נחת.
אפרת בינתיים התבשלה עם סבא שעושה חדשות, בלי שידעתי,
ואז דיברנו.
פתאום תוך כדי שאני שומעת את הקול שלה, אני נזכרת במחנה של תנועת 'בתיה' בחפץ חיים , שם היא ספרה את הסיפור האישי שלה, ואני הייתי בקהל, וחשבתי אז לעצמי בתור בחורה חרדית,
כמה גבורה נדרשת מאלו שחצו את הקווים, באומץ ,
וכמה לא פשוט להשתלב ….
וכמה לא מובן מאליו שאני חלק, תודה להשם.
עברו הרבה שנים מאז,
אנחנו מדברות…
היא סיפרה לי את הסיפור שמאחורי 'סבא שלי עושה חדשות', וזה התחבר לי לספר שקראתי לא מזמן , בפעם השביעית :
מסומן. עמרם גולדברג. גדות . נווה יעקב.
אני עוד פעם מתפעמת מהגבורה של האנשים האלו, ושיש לילדים שלהם חלק בה.
יחד התחלנו ליצור.
הכיף איתה, שכל דבר היא מתלהבת.
כל משפט שלי = הברקה
כל רעיון = גאונות
אפרת מספרת לי תוך כדי גם על המון מאחורי הקלעים של כל דמות,
ואז, מרוב שהרגשנו שהתהליך הזה הוא עוצמתי,
זה כבר היה מחייב לשתף אותו הלאה.
התחלנו.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
הדברים שלך ממש מחזקים