הרעיון של רחלי קארו, המאיירת, לתעד את השלבים ביצירת "סבא שלי עושה חדשות", גורמת לי במח ליצירת עוד איזור מחשבתי.
כזה שלא היה בי קודם. זה מכריח אותי.
רעיונות חדשים, גם הערות לפעמים, כאלה המתקבלות בנועם, מאפשרים עוד מקום של צמיחה אישיותית בתוכנו.
מעין יצירה של אי מרוחק מעט מאיתנו המתצפת על העשייה היומימית שלנו, ועל מיזמים חדשים.
אני ממשיכה להיות אמא, רעיה, סבתא, כותבת לקטיפה, מכינה את "עומקא דליבא", את "פתוח", יוצאת להרצאות, מכינה את הסדנאות שיתחילו אחרי פסח, אבל קשובה כל הזמן לעשיית "סבא שלי עושה חדשות". בגלל שאני צריכה לכתוב על זה אחר כך. בגלל ה"מחייב" הזה.
רחלי ואני קובעות זום. זה מתחיל להתניע.
אני יושבת עם המחשב בחצר כאן בבית, ומכירה פעם ראשונה את הפנים שלה.
מטפחת. פנים טובות. אור בעיניים, חכמה. טובת לב, עמוקה, ואש של יצירה שאני מאוד אוהבת אצל נשים, כאלה שיוצא מהן תיאבון לחיות את המתנות שה' נתן בהן.
"בואי ספרי לי קצת על הילדים שבספר" רחלי שואלת.
אנחנו מדברות על הגיל שלהם, מדברות על סוג הכיפה שלהם, על החולצה שלהם.
היא מחזירה אותי להיותי אמא לילדים קטנים, לתהליכי תשובה צעירים יותר, להבנה של כמה התמודדות יש לילדים בחברה. וגם להורים.
"הילד שלי הוא ילד של בעלי תשובה", אני אומרת לה, "אבל לכל ילד יש משהו שהוא חושב או מרגיש שהוא אחר בו, ואמור להיות כמו כולם".
רחלי קשובה אליי מאוד.
הספר הוא על העומק של הנשמה המתוקה של הילדים שלנו. של הילדים שאנחנו היינו.
אני עוד לא קולטת ברגעים האלה את גודל הכשרון שלה.
"לילד ההוא, יש אח נושר", אני חולקת איתה, ולילד ההוא או לילדה ההיא יש הורים שרבים בבית, לילדה האחרת יש אח מיוחד, והילד ההוא חווה בלילה דיונים על קשיים כלכליים של ההורים, כשהוא שוכב במיטה ושומע ביניהם דאגות של גדולים".
"תגידי לי כל מה שאת חולמת שיהיה בספר. את הבעות הפנים של הילדים, אווירה, חפצים".
מאיפה באה אליי האישה הזו? אני שואלת את עצמי בדיבור הפנימי שלי, ואיך היא בדיוק תייצר את הדמיון שלי. איך אדם אחר בכלל יכול להבין את החלומות הגרפיים שלך, את איך זה אמור להיראות. האם אני בכלל יודעת?
אני שולחת לה תמונות אמיתיות של הדמויות בחיי.
של אבא, שהוא הסבא של איתמר בסיפור,
של הילדים שלי, של אמא שלי, של אח שלי, של חפצים שאני אוהבת שיש סביבי בחיים.
מסתובבת בבית, מלקטת שמות של רהיטים, של מזכרות, של פרטי בית פשוטים שאני אוהבת.
אנחנו נפרדות. ואני ממשיכה כרגיל.
"מה שיהיה יהיה" אני אומרת לעצמי.
אחרי כמה ימים מתחילים להגיע במייל איורים מרחלי. התחלות. חלקם איורים של הספר, חלקם של התמונות המיוחדות למען יומן היצירה.
אני מחסירה פעימה.
מרגישה את הכוון. יודעת שה' עוזר לי.
הציורים נכונים לי, החפצים בול.
בציור שבו רחלי מציירת אותי, בשביל יומן היצירה, אני מרגישה שאני נראית שמנה.
"להגיד לה או לא להגיד לה?" אני שואלת את עצמי, "אני נראית שם זקנה ושמנה".
ואני אומרת.
אנחנו מרזות אותי קצת, לא נוגעות בשאר.
זה זורק אותי להבנת מראה כזאת:
כשאדם מסתובב בעולם הוא חושב שהוא נתפס על ידי אחרים כך וכך וכך.
הוא לא יודע שהוא נראה בכלל אחרת. את לא ממש זו שמחליטה מה יגידו עלייך.
לפעמים, תופסים אותך טוב יותר ממה שאתה חושב שאתה, ולפעמים רע.
כשאני מדברת בזמן שאחרי המלחמה עם נשים חילוניות ומנסה לייצר גשר בין העולמות, אני מבינה את השפה שלהן, מרגישה צעירה, שובבה, שמחה, ילדותית, אבל לפעמים שוכחת שבשבילן, עומדת מולן, אישה, מתבגרת, חרדית, עם פאה, ובגדים של דוסית צנועה.
בכמה קונספציות אנחנו שרויות.
"רק כשאת פותחת את הפה, שומעים שגדלת במקום אחר", אומרת לי אחת מהן.
אני שותקת. מחייכת. ואוהבת את העובדה שבורא עולם לימד אותי בחיים שיש כל מיני סוגים של חברות, ואנשים, דיעות, בעיות ותיסבוכים, אוהבת את התורה. מודה לה' שיש אך ורק אחת כזאת. מתפללת להאהיב אותה גם על רחוקים, גם על קרובים, ובעיקר לא לשכוח בתוך כל זה את עצמי.
מחכה בקוצר רוח שרחלי תשלח עוד ציור. עוד תמונה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
מרתק התהליך של צמיחת ספר!
השאלות שנמצאות מאחורי הקלעים בציור הדמויות,
החשיבה על העברת תחושה של אוירה,
שיחות פנימיות,
ובכלל – היכולת של אדם אחר ליצור דבר מוחשי
של דמיון, מחשבה, חלום של מישהו אחר…
מדהים!
נהנתי מהמושג – הבנת מראה,
כמה הוא נכון…
תודה על השיתוף ביומן היצירה שלכן
הצלחה גדולה בכל!
תודה לכן!!!
מעורר השראה!