לפעמים קורה שאחרי יום מעייף במיוחד, אנחנו משוועים ללילה של שינה רגועה ומאוששת. אבל אז ישן בחדר הסמוך תינוק שמוציא שיניים, והוא בוכה, ואנחנו קמים אליו, והוא שוב בוכה, ואנחנו גוררים רגליים עייפות, ושוב הוא צורח ובעיניים דבוקות אנחנו עושים את הדרך אל החדר שלו, מרגיעים, מנחמים אך יחד עם זאת אנחנו אולי גם כבר מתוסכלים, קצרי רוח וכועסים.
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם… ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה". אומר המשך חכמה, שכאשר אתם חוגגים את חג השבועות, חג מתן התורה, עליכם להודות ולהלל לא רק על החוקים שלא היו ידועים לכם כלל והתורה למדה אתכם, אלא גם על המצוות שמחויבות מצד השכל והמוסריות. והוא מוסיף, כי הניסיון כבר הוכיח שללא אמונה בה', עשוי האדם להפוך לחיית יער, ללא שום רחמים, ויעשה את המעשים הכי נתעבים בשל אנוכיותו האישית או הלאומית. לכן, עליכם לקרוא לחג שבועות מקרא קדש אפילו לגבי מצוות של "ובקצרכם", שעל אף שמצוות של מתנות עניים המוסריות לכאורה מחייבת אותן, כי אילולא קבלת התורה לא הייתם שומרים אותן.
כשאנו מטפלים בצאצאים שלנו, אנחנו לא רק נשמעים למוסר האנושי, אלא גם לציווי האלוקי לעשות חסד עם היקרים לנו. אנחנו רואים מהמקרה הקטן שלעיל (וקל וחומר במקרים קיצוניים יותר), שלפעמים מה שיגרום לנו לטפל בקרובים שלנו בלב שלם יותר, זה דווקא הציווי לעשות צדקה וחסד. אותו דבר לגבי טיפול בהורים מבוגרים, עניים, וכו', לפעמים המוסריות לא מספיקה. לפעמים הרגשות העמוקים שהיו לנו בעבר התעמעמו לאורך הדרך. כשזוכרים שאינספור הפעולות שאנחנו עושים עם הילדים והקרובים שלנו הן חסד לכל דבר, יש יותר אוויר לבצע את השליחות שלנו, גם כשהיא קשה מעייפת ומתסכלת.
אז תודה ה' על היקרים לנו, ותודה שציוות אותנו על אהבה וחסד.
בברכת שבת שלום,
בתיה הרשקוביץ, פסיכותרפיסטית לשיפור איכות חיים
קליניקה פרטית בירושלים
לתגובות על המאמר: batyaherskowitz@gmail.com
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
