בפרק הקודם תיארתי לכן שהייתי חייבת להיות בשליטה תמיד… ואם לא, אני מגיעה למצב שהאדמה רועדת לי מתחת לרגליים ואז יש מקום לרגשות השליליים לזרום לתוכי פנימה ואחד מהם הוא הכעס והטירוף שמתפרצים כשדברים לא מתנהלים כמו שרציתי.
בטח כולכן מכירות את איגרת הרמב"ן. יש עניין לקרוא לפחות פעם בשבוע באיגרת הזו, ולא סתם…
באיגרת הזו ישנו הסבר מדויק ומושלם למי שמעונין לדעת איך לברוח מהכעס.
הכל מתחיל בהכנעה וענווה. אף פעם לא התכוונתי להיות גאוותנית בעצם… אבל ביננו, מספיק שדברים לא מסתדרים לך כמו שחשבת, ואת מאוכזבת מזה, זוהי כבר גאווה, וכי אנחנו מנהלים את העולם? ההפנמה שרק בורא עולם מנהל את העולם, הוא ולא אחר והכל בשליטתו ובתוכנית מובנית ומושלמת עבור כל אחד, היא הענווה שאנחנו אמורים לחוות בכל רגע.
וכן, גם ההתמודדות הזו או האחרת אינה באמת בשליטתנו ויש מי ששולט בעניינים.
זו לא אני ולא את שהביאו את המצב הזה – רק השם!!
אז נכון שבשעת כעס והתפרצות שום איגרת לא עוזרת ובטח לא להחליט להיכנע פתאום…
העבודה היא לפני…
היום, כדיי להיות ערוכה מראש לכל תרחיש, אני עושה כמו תסריט או סימולציה של מקרה שיכול מאד להכעיס אותי.
נכון שאף פעם זה לא כמו בזמן אמת וכשזה קורה יכולים להיות כל כך הרבה טריגרים תוך כדי, ועדיין, זיהוי של הכעס, ההתבוננות בו לפני, כמי שיכול להגיע ולתקוף אותי בכל רגע נתון, יכולה לתת לי את העוצמה הנכונה בזמן הנכון להתנהל מולו הכי טוב שאפשר.
אז איך עושים סימולציה?
אני עומדת מול המראה ומנסה להיכנס לדמות, כן ממש ככה, משחקת, כמו שחקנית בתפקיד ראשי.
תמיד שאני עושה את הסימולציה הזו, אני תוך כדי מבינה כמה טיפשי שאני כועסת על זה. נכון שלפעמים הסיבות לכעוס או אפילו לאבד שליטה הם סיבות שנראות לנו כל כך צודקות והוגנות, וכשוחרת צדק, אני אלופה בלהסביר כמה זה לא צודק איך שהיא/הוא התנהגו.
וכמה מי שהכעיס אותי הוא אדם שצריך לשנות את עצמו או את התנהגותו…
אבל שוב, זה מחזיר אותנו למצב השליטה. אנחנו לא שולטים ולא יכולים לעולם לשלוט באחר או בסיטואציה.
הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשלוט עליו וביחוד בזמן התפרצות זעם או כעס, זה רק על עצמינו.
אז כן יש מקום לשליטה, מאוד,
אבל רק על עצמי, על ההתנהגות שלי, על התגובות שלי.
אני האחראית הבלעדית לאיך אגיב וכמה אכעס ואילו מילים נוראיות אוציא בזמן שאתעצבן, או אילו מעשים שהם לפעמים אל חזור אעשה בזמן התקף מטורף של כעס…
כן…
זה יכול להגיע לשם, למילים שכל כך תתחרטי שאמרת, למעשים שלעולם לא היית עושה אילולא הכעס הנוראי הזה וזה שורט בלב. כל כך כואב.. תמיד שהייתי כועסת, הייתי מרגישה אפילו הרגשה פיזית ממש, שלא נכונה התגובה הזו, שאפשר אחרת, אבל הייתי נשאבת לשם.
שזה הביא אותי לנקודה הבאה: מי אני האמיתית בזמן הכעס?
הרי אומרים שאדם נמדד בכוסו כיסו וכעסו…
לא אהבתי את המשפט הזה אף פעם. אבל זה כל כך נכון לצערי.
האדם נמדד ברגעים אלו ותמיד זה היה מעסיק אותי, היתכן… יפית זו יפית שרואים אותה בשעת כעס? מתפרצת?
אז הדברים נאמרים על אדם שלא עובד ועמל על מידותיו, זה שבטוח שההתנהגות הקשה שלו היא נורמלית ואנושית ואפילו לגיטימית. כי דרך ה' היא שהכל ניתן לשינוי ובאנו לעולם לעבוד על המידות שלנו.
כן, גם אדם שהינו קמצן גדול, יכול בעבודה קשה להפוך להיות פחות קמצן או נדיב ביותר…
שלוש מילות מפתח חשובות לכל שינוי שנרצה לחולל:
התמדה
רצון
תקווה
שם אני מוצאת את עצמי, על הסקלה הזו.
לא היו לי כלים נכונים לעבודה שורשית.
היום זה אחרת, מודעות ועבודה נכונה, כלים שאני רוכשת היום תוך כדי תנועה, עם המון תפילה.
שליחים נכונים בדרך, שהם כמו מלאכים בדמות אדם .
ואת אותם כלים אני חפצה בכל מאודי להעביר לכן כאן, שתדעו שזה אפשרי ואפילו מאוד, לתקן את המידה הזו…
לא יכולה להעיד על עצמי שהפכתי לקיצון השני, יפית רגועה ושלווה, ולדעתי זה גם לא יקרה ולא בטוח ששם אני רוצה להיות.
אדם טמפרמנט נשאר כזה.
רק לומדת לנתב את הבעירה למקומות אחרים
נכונים וטובים.
רצוני שאני ואתן, נדע לנהל רגשות הרסניים כאלו, לתת להם תוקף בזמן הנכון, לשלוט בכעס
לשלוט בטרוף ובאש שבוערים בלב ובעיניים.
כי הדיוק הזה יוכל לעזור לך ולי בהתמודדות.
שבוע הבא נדבר נתחיל להיכנס לעומק סוגיית התפרצויות הזעם.
השוני מכעס רגיל, הזמן שזה יכול להימשך, הנזקים העצומים שזה יכול ליצור וכמה צריך לשקם אחרי, בעיקר את עצמך…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
יפית היקרה כמה נכונים דברייך. אשרייך נהנתי מאוד מכתיבתך והלוואי תמשיכי לתת השראה דרך כתיבה ותובנות שלך לאחרים