בינינו, כולנו חוששות מה"מה יגידו?!"/ גיטי מאירוביץ

שיתוף ב email
שיתוף ב print

השבוע הילדים חזרו הביתה, הם התבוננו בי לרגע אחד ושאלו ביחד – כמו במקהלה: "אמא! לאן את הולכת?"

עניתי להם שאני לא הולכת לשום מקום, ונותרתי מבולבלת מעט. אבל הילדים המשיכו לשאול "אז למה את לובשת את החצאית של הבית ספר, ולא את החצאית הרגילה?"

הסתכלתי על עצמי וחייכתי. הבנתי מהיכן צצה השאלה. "חבר'ה, מותר לי ללבוש את החצאית הזו גם בבית. לא רק כשאני הולכת ללמד…" הילדים צחקו יחד איתי. אבל עמוק בלב ידעתי מה עומד מאחורי השאלה… כן, גם לי כמו לנשים רבות יש בגדים "לעבודה" ובגדי בית נוחים, והבגדים הם רק דוגמא אחת מיני רבות. יש לי חיוך של בית שמורכב משמחה ורוגע וצחוק בריא, ויש לי גם חיוך של חתונות שהוא הרבה יותר מטופח ואסתטי ומאופק. ואפילו העצבים שבבית נשמעים קצת אחרת מהעצבים שבעבודה…

אני מוצאת את עצמי לא פעם תוהה למה זה כך?

למה לא נעים לי לפתוח את הדלת כשהילדים חוגגים ומשתוללים, הרי השכנה מכירה אותנו היטב, והקולות נשמעים גם בעד הדלת הסגורה.

למה אני מלבישה את הילדים במיטב המחלצות כשאנו יוצאים לשבת, למרות שאמא הנהדרת שלי יודעת גם יודעת שלא תמיד כולם לבושים ב'סט', ובכלל, היא אוהבת אותם גם בפיג'מה!.

למה העוגה לבני הבית היא עוגה בחושה, טעימה ופשוטה, והעוגה לשכנה שילדה היא עוגת מושקעת?

על מי אני עובדת???

מדוע אני מתאמצת ומשתדלת כל כך להראות תמונה יפה ומושלמת כלפי חוץ? האם עשרות שיעורי המוסר משנות חינוכי בדבר הקנקן ותוכנו אבדו לעד? האין זה מגוחך?

הרהרתי בדבר לא מעט עד שמצאתי מקור נפלא שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי.

המיילדות במצרים – הלא הן מרים ואימה יוכבד, היו נוהגות לעזור לנשות ישראל ללדת. תפקידן היה לסייע לאם ולתת לה כל צרכה, אולם מעולם לא נהגו לתת לתינוקות הקטנים מזון. לא היה זה מתפקידן. הן היו מיילדות ולא מטפלות.

אולם מיום שגזר פרעה את גזרת היאור, החלו יוכבד ומרים להאכיל את התינוקות, לשיר להם ולפייס אותם בדברים.

גזירת פרעה גרמה למיילדות לדאוג לתינוקות ביתר שאת.

ומדוע נוצר השוני? כיון שחששו המיילדות שמא וחס ימות תינוק, ומישהו חלילה יאמר שהן מקיימות את ציווי המלך והורגות את התינוקות הנולדים.

הפחד "מה יאמרו" נגע גם בצדקניות יוכבד ומרים הנביאה והן הוסיפו עשיה על עשייתן כדי להוציא את עצמן מהחשד.

אבא יקר שבשמים,

רווח לי לקרוא שגם המיילדות דאגו ל"מה יאמרו". אין ספק שעיקר עשייתן הייתה לשם שמיים, ומשום כך זכו לבתי כהונה ולוויה, אבל בעשייה שלהן היה שמץ מהחשש מה יאמרו הבריות.

אז נכון אבא'לה, שאני מתנהלת לפעמים בגלל סיבות טיפשיות של "מה יגידו"… ו"מה יחשבו עלי". אבל מצד שני, זו גם הסיבה שאני נינוחה ומכבדת יותר את הזולת.

אבא,

מי כמוך יודע שאני לא מושלמת, אבל לפחות יש בי רצון להציג תמונה מושלמת. ואם חשבתי שמדובר ברצון טיפשי וילדותי, הרי שעכשיו הבנתי שזו לא שאיפה שטחית כלל וכלל! כי ידיעת השלמות ואפילו לרגעים ספורים מעניקה חזון! לפחות אני יודעת לאן פני מועדות…

אם תבקש ממני ריבוני, לצייר לך תמונה אידיאלית, אספר לך שאני חולמת להיות אמא רגועה, מאושרת. אף פעם לא כועסת… אצייר בית נקי וספר תהילים ביד. אצייר סירים מלאים כל טוב ורצפה ממורקת. האם המצב כרגע תואם לתמונה הזו?

ממש לא.

אבל לפחות בעיני רוחי הצבתי תמונה. ולאט לאט אגיע אליה.

אני לא מושלמת. הכי לא שבעולם, אבל לפחות ידעתי רגעי שלמות, ואני חותרת אליהן.

(כך על פי פירוש האור החיים הקדוש)

חדש באתר

השארת תגובה

לתשומת לבכן התגובות מוצגות לאחר אישור המערכת


7 תגובות

  1. בתי הגב

    דבי יקרה,
    קראתי את מה שכתבת ואני רוצה לחלוק עלייך. בקריאת המילים של כותבת השורות הרגשתי כי המילים "לא בשמים היא" מובנות לי פתאום לקיחת הרעיונות מהתורה והפיכתם למובנת ולמקרבת יותר הייתה מותאמת לי. אני מבינה את הפחד בלקחת דברים קדושים ולהפוך אותם למשהו עכשווי ועדכני ואני מבינה את הבהלה להפוך ישן לחדש אך מה תומר אישה שתקרא פרשת השבוע או קטעים מהמקורות ולא תבין איך זה קשור אליה. בזכות טורים כאלו אני מחובר יותר לקודש ואולי לא זכיתי כמוך לקבל את עצמי כמו שאני ואני זקוקה לחיזוקים ומה יותר טוב מחיזוק היישר מתורה .
    מקווה שהובנתי

    נ.ב לגבי כותבת השורות זו לא הפעם הראשונה שאני קוראת את טוריה של הגב' מאירוביץ ואני יכולה לציין שהם כתובים תמיד על בסיס בדיקה מעמיקה בכמה מקורות

  2. דבי הגב

    רעיון נחמד, אבל לדעתי חובה למחות כאן על סטייה קטנה שנעשתה מתוך רצון טוב וחשק מבורך לעודד ולעזור. אנו שומרים את התורה כפי שניתנה לנו, זהו ייחודנו, ואיננו משנים אותה לפי חולשת אישית, או חולשת דורנו, או אפילו של כל דור אחר. בייחוד איננו מסבירים אותה בהתאם לחיינו. כוונתי, שאך ורק בינינו לבין עצמנו נעשה את ההשוואות הללו, אבל חס וחלילה לא לפרש לציבור פירושים שנובעים משוחד עצמי עצום. כל הכבוד לכל אישה המקיימת את ביתה בחיוך או אחרת, אך כאשר 'אור החיים' מסביר דבר שכזה על יוכבד ומרים וודאי שאינו מתכוון לפרש את מעשיהן באופן שישפילן עד אלינו, אלא הוא מתכוון על מראית עין בלבד. מה שכן בעייתי בדורנו הוא שאנשים חשים לפעמים כי נגעו בעומק נחמד, ובידיהם לפרסם אותו. כאשר מתברר להם (ולפעמים אפילו לא) כי העומק בעצם עמוק יותר משחשבו, דבר שמרבה לקרות בהתקדם הזמן, הפרסום כבר נעשה, העיוות כבר קרה.
    מקומן של טעויות כאלו כמו שבכתבה הוא בלב, או מקסימום לבעלי או לאשתי, אבל לא לעיתון ולציבור.
    ונשאל תאורטית: האם בהצגת כתבה שכזו לרב גדול היה מתקבל אישור לפרסמה? ולאחר התשובה הברורה נשאל, האם כותב הכתבה היה מציג אותה בכלל לרב גדול?
    בידי מי שיש לפרסם דבר כזה יש גם לבטל את הפרסום.

  3. מה יאמרו הגב

    יש"כ על הרעיון, אבל למה ללכת רחוק?
    בפרשה משבוע שעבר – שלח פ' י"ד פס' י"ג משה רבינו פונה להקב"ה בטענת מה יאמרו,

    וא"כ יוצא שזו טענה כבדת משקל

  4. ברכי הגב

    הכתבה על מה יגידו ממש אמיתית ונכונה.
    כל אחד מרגיש כך אבל לא כל אחד יכול להבטות כך.
    תודה שאמרת את הדברים במקומינו!

  5. ק.ר. הגב

    יש הבדל גדול בין "מה יגידו" שנובע כל כולו מלחץ חברתי ורצון להיראות מושלמת בעיני אחרים בשביל הכבוד העצמי שלי וה"שם" שלי כלפי החברה, לבין "מראית עין" שצריך לדאוג שאחרים לא ישפטו אותנו בצורה שאינה ראויה, כפי שנהגו המיילדות, כדי שח"ו לא יכשילו את בנ"י בשפיטה לכף חובה שלא כדין. לא נראה לי הגיוני כל כך לקחת את החלטת המיילדות שהיתה כל כולה לשם שמים ולא בשביל כבוד אישי, כדי להצדיק מצפון על נסיון "להראות מושלמות כלפי חוץ" בגלל לחצי החברה…
    אשמח לקבל הבהרה.

x איזור הפורומים והקבוצות
של קול כבודה
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן