מה הציק לי כשיצאתי לאכול גלידה עם בעלי? | אנונימית

אתמול יצאנו לאכול גלידה, שנינו עברנו ימים עמוסים, אני בעבודה שלי, אתה בעבודה שלך.

הגעת אחרי תפילת ערבית והשיעור היומי לעזור לי לארגן את הילדים ולתת להם ארוחת ערב, העלינו את הקטנים לישון ולגדולים שביקשו לבוא איתנו אמרת שבפעם אחרת, כי היום אבא ואמא צריכים קצת זמן לעצמם. באמת היינו זקוקים נואשות לספייס הזה.

אני לבשתי את אחת השמלות היפות והצנועות שלי, בצבע שאתה אוהב. התאמתי לה מטפחת צבעונית יפהיפיה, אני יודעת שלא לכל אחת יש מבחר מטפחות כמו שלי ויודעת להעריך את זה.

נכנסנו לרכב ויצאנו. הסתכלתי עליך כשאתה נוהג, היית עייף במיוחד, העיינים שלך היו אדומות, רק לכן לא העזתי להעיר לך על החולצה שלבשת. היא היתה קצת מקומטת, לא ממש מכובדת, בכביסה הבאה בטח כבר אזרוק אותה לאיזה פח, אבל הבנתי אותך, אחרי כל היום רצית ללבוש משהו נוח מבד נושם והאמת, הספיקו לי ויכוחים מהיציאות הקודמות שלנו שנהרסו בגלל הערות מטופשות שלי, אז שתקתי והסתכלתי על שאר הדברים, אלו שכן עושים לי טוב בלב: על הנהיגה הזהירה שלך, על המבטים שלך במראה, לוודא שהרכב מאחוריך יעבור בצורה לא מסוכנת, על זה שהורדת את העיניים כשזוג חילוני כלשהו עבר את הכביש ועל ספרי הלימוד הקטנים שנמצאים לך בדופן של הדלת עדות לניצול הזמן שאתה חי, לקרבת אלוקים שמפעפעת בך. לרצון הכנה שיש בך להתעלות בלימוד.

החנינו את הרכב ויצאת, אני קבלתי הודעה מהעבודה וחששתי שזה משהו חשוב אז התעכבתי לרגע ברכב, עברתי על השאלות, ראיתי שהן לא ממש לעכשיו ויכולות לחכות לבוקר, העברתי את הנייד לשקט והכנסתי אותו לתיק.

אתה לקחת גלידת פיסטוק, אני לקחתי שוקולד, כדור אחד, מי אמר שצריך מגש שלם?!

בכל הפעמים הקודמות שהיינו כאן, בימי הולדת עם הילדים או סתם ביציאה זוגית ולקחנו מגש של וופל בלגי עם קצפות ותוספות הרגשתי עשרות זוגות עיניים מרחפות על השולחן שלנו.

אתה אמרת שאני מדמיינת, אני אמרתי שגם דמיון זה משהו שצריך להתחשב בו.

בדיוק כמו הדמיונות שלי מול השכנות שעולות במדרגות וחייבות להציץ רגע לסלון שלנו, מה התחדש בו ומה התבלגן בו.

בדיוק כמו האוזניים שנפתחות מול כל שיחה שלנו בחניון, ליד הרכב מתחת לבנין. והעיניים שנלטשות לשקיות הקניות שאני עושה, ולא אני לא בנאדם בזבזן, אתה הרי מכיר אותי, אבל בכל פעם שאני מגיעה עם קניות אני מבקשת מהילדים לפזר ביניהם את השקיות ולהעלות אותן במהירות האפשרית הביתה.

מרגישה מחנק, שמישהו בוחן אותי כל הזמן.

כאילו שאם בעלי לא מסתובב עם מגבעת וחליפה כל היום, אז מותר לאחרים להכנס לנו לכיסים, לעניבה, לגרון.

שמעתי גם את ילדת השכנה שלחשה לחברה שלה: "הם חילונים, לאבא ואמא שלהם יש אייפון"

ורציתי לגלות לה שלא רק שהטלפונים שלנו מוגנים והם לצורך עבודה מהממת שאנחנו אוהבים ומתפרנסים בה, וכל ענין אצלנו עובר שאלת רב, וכן הם גם לצורך החיים שלנו, רציתי לגלות לה שהיא לא יודעת, אבל לאמא שלה בעבודה יש פלאפון בדיוק כמו שלי, (וגם מחשב עם כל הפונקציות), רק שהיא לא מביאה אותו הביתה, מטעמי חינוך (שאני לא מאמינה בו, לא מאמינה בשקרים לילדים) ולאמא שלה אפילו אין סינון, כי היא לא מודעת בכלל לכמה זה חובה.

אבל שתקתי, וידעתי שבזה בדיוק אני בונה את הבית שלי, בית של תורה אמיתי.

ידעתי שמול כל החיצוניות והקודים החברתיים, לנו יש אמת פנימית, כזו שבוערת ותבער עד סוף הדורות, כי אנחנו מחנכים את הילדים שלנו מתוך בחירה, מתוך הבנה ואהבה ולא מתוך עדריות והסלמה. מתוך עבודה על המידות ואהבת ישראל שהם כלים שמחזיקים את התורה ואת ההלכה.

אני מתחילה להזיע, אתה שואל למה אני לא אוכלת, האמת שקצת יצא לי התיאבון מלהכנס לחישובים ולמחשבות של אנשים עלינו.

אני קמה לשטוף פנים, נזהרת על האיפור שלי. בדרך חזרה לשולחן שלנו אני רואה זוג חמוד, פשוטים כאלו, כמו שהשכנים שלנו היו רוצים לראות אותנו

אני כמעט באה להגיד לך שתסתכל עליהם, איזו תמימות כובשת ואז מחליטה שלא.

אני לא מתערבת לבורא עולם בחישובים שלו, כי הוא בחר בנו לעשות את התפקיד המדהים שלנו בעולם בדיוק בדרך שהוא בחר לנו.

וכן, אותנו הקב"ה אוהב בדיוק כמו שאנחנו, אנשי העולם, שאוהבים את כל בני העולם, את כל עם ישראל בכל גווניו, אנשים שנולדו בבתים עם פתיחות ועם הבנה בכל תחומי החיים ובכך עושים את התפקיד שלנו בעולם עלהצד הכי טוב.

אז רק תדע בעלי, שאיך שאתה, עם החולצה לבן דהויה שלך, עם הקרחת שמבצבצת מתחת לכיפה, (כי המגבעת לא מסתירה את זה 😊 )

ככה בדיוק אני גאה בך, ככה בדיוק אני גאה בנו.

הולכים צעד-צעד בדרך התורה עם אהבה אמיתית ועם חיבור לבורא שהוא רק שלנו, מיוחד, אהוב והכי רצוי שיש.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

תולעת הספרים מבקרת והפעם: מכריכה לכריכה של מ. קינן חרדים? זה לא בשבילכם!/ בתיה יעקב מאיפה הכסף? כאילו לא הייתה קורונה, ראיתי אתכן קונות וקונות… טור תגובה: תפילת העוקפת / אפרת מהתחלה מדוכדכת ליום מוצלח: הפטנט שמשנה את היום/ איידלא בליזינסקי