ביום האחרון לפני שזיסי חזרה, היה לי קשה. הילדים היו עייפים משבת, כולם בכו ביחד, ומני סירב להירדם, והעייפות נסכה בו מזג כעסני. הוא השפיע על כל האווירה של הגן. הרגשתי שאני מאבדת סבלנות, וחני אמרה: "בתחילה כשהיו ימים כאלו, הבטחתי לעצמי שזה לא בשבילי. אני אוהבת את הילדים אבל זה לא מקצוע קל. יום לאחר מכן הייתי ממשיכה ומגלה שמה שהיה קשה יום קודם, קל ביום שאחריו. ונשארתי. עד היום. מחר אני בטוחה שיהיה קל יותר".
"אבל אני לא אהיה פה", אמרתי לה.
היא החלה להתנצל: "לא יכולתי להכניס מישהי רק לשלושה חודשים. בתחילה לא מצאתי, וחששתי שאת לא תחזרי כזה מהר. אורך זמן להתרגל לסדר יום של ילד ראשון. כשזיסי אמרה לי שהיא יכולה רק בתנאי שזו משרה לשנה שלמה, לא הייתה לי ברירה. אסור לי להחזיק יותר מדי ילדים ללא עזרה. זה חוסר אחריות".
"אני מבינה", אמרתי לה. "זה בסדר", הרגעתי. אבל בתוכי עדיין כעסתי. היא לא צודקת. המהלך לא נפל עליה במפתיע והיא הייתה צריכה להתארגן מראש. לו הייתי עקשנית, הייתי מכריחה אותה להחזיר אותי לעבודה, אבל אני לא הטיפוס. וכנראה זו העבודה של זיסי. הקדוש ברוך הוא הועיד לי להיות מזכירה. השכר שאקבל יהיה גבוה יותר, למרות הקיזוז עם המטפלת העלומה של שולמית.
ואולי השם כיוון שהיום האחרון יהיה מתיש במיוחד?
"שמחתי שהגיעה השעה ללכת הביתה", אמרתי לשלמה. יש לי תחושה שהוא רוצה שאשמח במקצוע החדש שלי. משום מה הוא לא ממש מחבב את התפקיד הקודם.
"היה מעייף?"
"כן. מאוד. חוץ משולמיתי, כולם היו עצבניים. טוב, זו לא חכמה. כי היא כנראה הייתה עם אימא שלה. אנחנו חייבים לקבוע לה מטפלת, מחרתיים אני אמורה להתחיל בחפיפה". נלחצתי.
"לא קבעת עם השכנה מלמטה?"
"לא. דיברנו על זה מתי שהוא?" התעניינתי. שלמה נראה מנותק. הוא רגיל להיפרד משולמית ולראות אותה רק בין הסדרים. אינו מבין את הקושי שלי להיפרד ממנה.
"לא דיברנו. חשבתי שתקבעי. היא הרי רמזה לך שהיא יכולה".
"אתה יודע שזה לא כזה קל לי להשאיר אותה. מה היא תאכל?"
"לא שמעת על המושג 'מטרנה'?"
עכשיו זה היה מעצבן. "אתה יודע כמה התענוג עולה לחודש? יש לך מושג כמה עולה קופסת מטרנה?"
ידעתי שלא יהיה לו מושג. "קופסה צריכה לעלות בסביבות 20 שקל, לא? נתמודד עם זה".
"קופסא עולה 50". אמרתי. "כל ארוחה מכילה לפחות 120 מ"ל. זה אומר לפחות 4 קופסאות מטרנה לחודש". עכשיו הוא נלחץ. "אז מה נעשה?" הכול כסף.
"אל תדאג. יש פתרונות. רק רציתי שתהיה מודע אליהם. זה לא מטפלת וגמרנו. יש עוד דברים חוץ מלקבוע ולזרוק לשם את שולמית".
"יהיה לך טוב להשתחרר קצת. את כל הזמן איתה", הוא הצטדק.
התייאשתי. "אני יורדת לשכנה", הכרזתי, ושנינו שמחנו על הוויכוח שנקטע באיבו.
"אני צריכה לבדוק אם הבן של מקסימוב מגיע אליי", היא אמרה. "אם לא, יהיה לי מקום בשבילך".
"מה זה נקרא 'צריכה לבדוק'?" לא הבנתי. "הם אמרו לך שתשמרי להם מקום?"
"הם לא אמרו, אבל תמיד הם שולחים אליי. ועכשיו התינוק שלהם בן חודשיים וחצי. אני צריכה לבדוק איתה מה היא מתכוונת לעשות".
"וזה לא הולך לפי שמבקש קודם?" התקוממתי.
"אין בזה כללים. זה לפי הרגשה. אני מרגישה מחויבת אליה. היא שלחה את הילד הראשון שלה כשהייתי חדשה, הוא היה בקבוצה הראשונה שלי. אם תרצי לשלוח אליי את הילד השני שלך אחרי הראשון, אני בדרך כלל שומרת מקום לאחים". אם אני ארצה. את הראשונה לא בטוח שאני רוצה. אם רק לא הייתי חייבת.
הרגשתי חוסר צדק. פניתי לפני מקסימוב. למה אני אמורה לחכות שהוד כבודה תחליט אם אני פניתי לפניה? "תודיעי לי מה התשובה, בסדר?"
"גם אם היא תשלח בסוף, יש לך בבניין הקרוב עוד מטפלת, ויש לה מקום פנוי", היא הבטיחה.
חצי הקלה. פתאום הרגשתי שאני רוצה דווקא אותה. למה למטפלת השנייה נשאר מקום ואצלה לא? כנראה נלחמים ועומדים בתור כדי להשיג אותה. אני יודעת שהיא טובה. ראיתי אותה הרבה פעמים עם הילדים שלה וגם שמעתי כמה היא רגועה. לשולמית יהיה טוב אצלה. אולי אתקשר להוד כבודה הגברת מקסימוב בעצמי?
"את אמרת בעצמך שהכול משמים", מזכיר שלמה וגונז את השיחה המתוכננת.
ביום הבא, הטלפון מביא אתו בשורת קבלה. "מקסימוב שולחת השנה למעון החדש. היא צריכה עד שעה ארבע. אצלי אין צהרון. אשמח לקבל את שולמית", אמרה דבורה בחום. נס שלא התקשרתי.
"הכספומט אבד לי", אמר שלמה.
"הוא בארון בצד. אתה לא זוכר שהשארת לי אותו?" הוא רץ ושלף את הכרטיס בהקלה. "לא הספקת להוציא תדפיס". יש בפניו ציפייה?
"מתי בדיוק? בדרך מחני או בדרך אליה?"
"נו, את חוזרת על הטענה שלי. ומי צריך תדפיסים כשאפשר לשמוע בטלפון את הפירוט?" הוא אמר.
הי, הוא צודק. מצחיקה שכמוני.
"היתרה הסופית היא 2324 שקלים בחובה", הכריזה המזכירה האלקטרונית של הבנק. מעצבנת שהיא. למה ה'חובה' צריך להגיע בסוף? אם הייתה אומרת: מינוס 2324 שקלים, לא הייתי חושבת לרגע קט שיש לי פלוס בסכום הזה.
"לפירוט יתרות", היא ממשיכה, ואני בוחרת באפשרות של עובר ושב. "יתרת הפתיחה היא"… שלמה צודק. הוצאה קטנה מצטברת עם הוצאה קטנה נוספת, מה שיוצר מינוס גדול.
אבקש מחני את התשלום עכשיו. מקווה שהיא תוכל. אני לא אוהבת את המילה 'מינוס' או 'חובה'. קודם נכסה את חוב לבנק ואחרי זה נמשיך לחשוב הלאה. מקווה שהמשכורת שלי תספיק.
שלמה חזר משולהב. "יש איזה ארגון אחד שמציע את השירותים שלו לאברכים. הם עוברים על חשבון הבנק, על ההוצאות וההכנסות, ובודקים את ההתנהלות הכלכלית. ויש להם גם עצות".
"וכמה זה עולה?" חשדתי.
"לאברכי הכולל – כלום".
"אין דברים בחינם. אולי הם דגים פרטים על חשבונות בנק?"
"אני מתכונן ללכת אליהם", שלמה החלטי.
"בסדר. אני בעד", שיניתי את דעתי. אולי באמת זה מה שיעזור לנו? שמישהו ישב איתנו על החשבונות, יבחן את המצב, ויאלץ גם אותנו להתיישב פעם אחת ברצינות מול המאזן הכלכלי שלנו.
***
שלמה חזר מהורהר. "היועץ אמר שאנחנו צריכים לחשוב על הכנסות. כי אין לנו הוצאות חריגות". שמחתי. אני באמת לא מוציאה יותר מדיי. משתדלת לחסוך ולקמץ במה שאפשר. "אמרתי לו שמעכשיו את הולכת להרוויח יותר בעזרת השם".
הרגשתי טוב. אנחנו לא בזבזניים. התקשרתי לבנק.
"יתרתך היא 3240 שקלים בחובה". הייתי בהלם. "אני לא מבינה, איך המינוס גדל?"
"הכולל אמור להביא שיק היום או מחר", הבטיח שלמה.
"אני צריכה לקנות בגד לשולמית. היא גדלה והבגדים כבר לא עולים עליה".
"אין ברירה. אנחנו בחריגה גדולה. הבנק נותן לנו להיות באוברדרפט עד 3500 שקלים. תוכלי לחכות לשיק של הכולל?" לחכות. לשולמית אין בגדים ואני אמורה לשלוח אותה למטפלת.
"עד מחר, כן", עניתי. יודעת שממילא אין ברירה. גם אם לא ארצה לחכות, הבנק לא יאפשר לי לשלם. "רגע, לא נשארו לנו שיקים? אפשר לשלם איתם על תאריך של מחר", התעניינתי.
"נשארו לנו. אבל מה יקרה אם הכולל יעכב את התשלום? השיק יחזור".
נדהמתי. "אמרת שהם אמורים לשלם מחר אם לא היום. מה זה נקרא שהם עלולים לעכב?"
"יש דיבורים שאמורים לשלם, שום דבר לא בטוח", הוא ענה.
"ומה עם דמי השכירות של הדירה בחיפה"? שאלתי.
"נכנס לפני שבוע". השיב קצרות.
ואני הבנתי שאם אני רוצה ביגוד לשולמית, אני צריכה לעשות מעשה.
התקשרתי לחני. היא הופתעה לשמוע אותי. "בדרך כלל ההורים משלמים כל תחילת חודש, ומהסכום הזה אני משלמת לעוזרת. אבל אם את אומרת שאת צריכה כבר עכשיו, אין לי בעיה. אכתוב לך היום שיק". איזו הקלה! אני יכולה לצאת לקניות.
***
שלמה מדבר בטלפון. הוא נראה נסער. "תשמע, קצת דחוף לי. אמרת שתחזיר בתוך שבוע. עברה כבר כמעט חצי שנה". הוא שתק לרגע, הקשיב לדובר מעבר לקו ואמר: "אני יודע שלא מדובר בסכום גדול, אבל בשבילי הוא צורך כרגע. אני מתנצל שאני מבקש ככה. אתה צודק. אסור להיות נושים, אבל אני ממש זקוק לזה. נראה לך שתוכל לארגן לי את הסכום השבוע?"
השיחה הסתיימה. שלמה התהלך נסער. "לפני חצי שנה הלוויתי לאחד שביקש ממני בכולל 500 שקל, ביקשתי ממנו עכשיו והוא לא ממהר להחזיר".
"ולא סיפרת לי בכוונה?"
"הוא היה בכולל ונראה נואש. הבטיח שיחזיר תוך שבוע. לא זכרתי לומר לך".
"ומה הטענה שלו?"
"הוא אומר שיארגן לי בקרוב. הלחצתי אותו להחזיר השבוע".
התרתחתי. "הוא הבטיח להחזיר תוך שבוע ועכשיו הוא מתנער? אתה עדין איתו. אתה צריך לחנך אותו בשביל אנשים אחרים. תתקשר אליו ותבקש ממנו להביא לך את הכסף עוד היום".
הוא התעשת. "אני לא הולך לחנך אנשים, אבל אני שמח ששמעתי אותך. את צודקת. אני מרגיש שהוא הפעיל עליי לחץ. הרגשתי חוסר נעימות כשהוא אמר שמדובר רק ב-500 שקל ומה אני מטריד אותו בשביל דבר פעוט. את צודקת. אני מתקשר עכשיו".
הלכתי למטבח לשטוף כלים. הדמעות הציפו אותי. השם. קשה לי לחיות על הקצה. אני לא יכולה כל חודש מחדש להיאבק על השקל האחרון. רוצה לקנות מה שאני צריכה. אני אוהבת זיתים, וקורנפלקס לא נחשב למוצר יוקרתי. קשה לי ככה.
"הוא אמר לי שמצדו, אם אני עושה כל כך עניין, אני יכול לבוא לקחת את הכסף. הבהרתי לו שאני מצפה ממנו שיביא לי את הסכום עוד היום הביתה. רמזתי שאני יכול להפיץ את העניין בכולל לתועלת. הוא אמור לבוא עוד מעט. אני עדין מקווה שלא אתבדה". המהמתי מילה. כבר אין לי כוח לשמוע את כל ההתחשבנויות על השקלים. צודק החבר. 500 שקל זה לא סכום גדול. אני צריכה לקנות מייבש כביסה. החורף הזה מונע מהבגדים להתייבש. כמה בכלל עולה מייבש?