אפרת ברזל מספרת:
פתאום אני שואלת את רחלי, "מה נעשה בכריכה?"
היא מסבירה לי, אז, שאנחנו ממש לא בשלב הזה, אבל שתינו מתחילות לגלגל מנועי מחשבה לכוון.
כריכה?
זה חשוב. זה חשוב בספר. זה חשוב בכל דבר. זו מעטפת.
אני יודעת בדמיון בדיוק איך אני חולמת שהכריכה תראה ולא יודעת איך לדבר את זה החוצה נכון.
יש משהו בתפילות שלנו, לגבי כל תחום בחיים, שאנחנו חולמות קדימה את ההמשך, שאנחנו מדמיינות איך זה יראה, בעתיד. איך אנחנו רוצות את זה.
אפילו שאנחנו כבר לא ילדות ויודעות בעל פה את כל התיאוריות המסבירות לך שלא כל איך שאת חושבת שיהיה או אמור להיות- אכן יקרה.
אז מה?
תמיד הרבנית קנייבסקי זצ"קל היתה אומרת לי, "לרצות ולבקש מה'? מותר הכל! בטח, בטח תתפללי על הכל, בדיוק כמו שאת רוצה, כמו בחלומות הכי ורודים שלך".
היכולת הנשית שלנו לראות קדימה, תקווה, שמחה, צחוקים של ילדים – מייצרת אצלנו קשר עם ה' ויכולת להתחבר עם בורא עולם, עם עצמנו ועם מה שאנחנו צריכות אל חיינו.
נפגשתי השבוע עם חוקרת מח, ד"ר ליאת אדרי, לראיון משותף. היה מרתק. חוקרת במכון ויצמן. בוגרת אוניברסיטת תל אביב. אישה עם כל כך הרבה אהבה והבנה לקשר בין גוף, נפש, רוח, חומר.
היא הסבירה מה לי מה קורה במוח, מבחינת הנירונים כשאישה מתפללת, כשאשה מקווה, מה קורה כשאת אומרת – תודה.
"את מבינה שחז"ל ידעו את זה ועל כן הלכות תפילה, הלכות ברכות, כשהן נאמרות בכוונה, הן כל כך חזקות",
היא כל כך הבינה, הסכימה והדגישה: "רק אם זה בכוונה. אם זה נאמר או נעשה, סתם, זה לא משפיע אותו הדבר".
אז אני יודעת שמותר לחלום ושזה נכון.
התחלת בישול הכריכה נעשתה ככה:
אני יודעת שיש נייר עטיפה בארון שלנו, גבוה שם באזור הבגדים שלא ממש משתמשים בהם, שיש לו סיפור משלו ושהוא מחכה למשהו שהבטחתי לו והוא עוד לא קיבל.
אני יודעת בליבי, שהוא חייב להיות חלק מהכריכה. חלק. הוא מציץ אלי מדי פעם מלמעלה ובודק אם לא שכחתי מקיומו.
לפני כמה שנים, כשהיינו באנגליה, קניתי בחנות שאני מאוד אוהבת תיק.
תיק פלסטיק עם פרחים.
נו, מה עוד חדש. ברור. פרחים.
החנות שייכת למעצבת טקסטיל ובדים בשם "קט קידסטון", אני מאוד אהבתי בעבר את הבדים שלה.
מהם היא עושה כריות, מנורות, סדינים, מפות. הבית שלנו מלא בהם.
גינת פרחים כזו.
בורוד, בתכלת. יש למעצבת הזו שיק.
הפרחים מונחים אצלה בדיוק, לא בערך.
היום אני פחות מתחברת להדפסים שלה, משהו השתנה והיא התחילה לעשות בדים עם פינגווינים או שעונים, לא אוהבת.
בכל אופן, המוכרת עטפה לי את התיק בנייר דקיק, אוורירי, של מתנות. היא שאלה, "מתנה?" "לעטוף?", ולמרות שידעתי כמובן שהתיק נקנה לעצמי, אמרתי לה "בטח לעטוף", מתנות לעצמנו זו חובה לקנות.
הנייר הדקיק של העטיפה, פסים פסים, אדום לבן אדום לבן, מצא חן בעיני בפרופרציות שלו, בגוון שלו, מצא חן כל כך הרבה, שביקשתי מהמוכרת, אם היא מרשה, עוד קצת ניירות כאלה דקיקים, הביתה.
היא הסכימה ונתנה לי.
הנייר הזה שכב לי בארון עד אותו יום שנסעתי למעצבת הכריכות שלי, האומנית שושי סירקיס, לעשות את הכריכה של "עכשיו אני מתפללת".
תמיד כשאני יוצאת מהבית מבני ברק, אל שושי בירושלים, זה תמיד יום חג קטן שלי, ובשבילי:
יום יצירת הכריכה.
המעטפת. הניראות. הבחוץ שמבטא את הבפנים.
יש לי מסלול:
אני באופן קבוע עוצרת במשתלה בכפר אז"ר, יודעת בדיוק מה אני מחפשת, קונה פרחים, זרים, בצבעים שעושים לי טוב באותה תקופה של חיים ונוסעת איתם לירושלים.
בעשיית הספר "ממש", קניתי יום קודם את הפרחים ושמתי במקרר, שיישארו טריים, פחדתי שלא יהיו לי נוריות אדומות ולבנות טריות. התאבזרתי, ככה, ליתר בטחון.
"מה זה?" שאל בעלי כשיצאתי באותו בוקר, אז, לשושי, לירושלים, עם העטיפה של החנות באדום לבן דקיק. "מזה אני רוצה לעשות את הכריכה ל"עכשיו אני מתפללת"".
"זה לא מתאים", אמר בעלי, "זה לא יפה".
וואי. הייתי בשוק.
"מה לא יפה? אני חולמת על זה, אני שומרת את הנייר הזה כבר שנים בארון, כדי להגיע לרגע הזה, אני חייבת את זה".
"זה לא יפה. תסמכי עלי. זה לא יפה בשביל הספר הזה, את תשתשי בזה יום אחד, בשביל משהו אחר. חכי".
זה הרגע הזה שאת באה בהתלהבות של ילדה והיא מתפוצצת כמו בלון. בום טראח.
היה לי אוף כזה בלב פנימה. אבל שמעתי לו.
הרבנית זצוק"ל אמרה לי גם את זה: "תעשי כל מה שבעלך אומר לך", ולמרות שזה היה לי קשה, נסעתי לירושלים עם תוכנית B.
כשכתבתי את "עכשיו אני מתפללת", הייתי ועדיין, מתפללת לה' בכל תפילה, שמי שקוראת את הספר, תהיה זו שכותבת את הסיפור. של עצמה.
שתברר לעצמה, תוך כדי קריאה, את המערכות הרגשיות שלה, את הדמעות, את השמחות, את תוכה.
"אז אני רוצה שהרקע, יתאים הפעם לפרחים הצהובים", דיברתי עם עצמי כל הדרך לירושלים, "אני רוצה שהרקע יהיה בחום של נייר ממוחזר, כמו של מחברת של פעם. כי נשים אוהבות: אוהבות מחברות, אוהבות פינקסים, אוהבות פרחים, כדי לכתוב במחברת מחשבות, וריגושים".
וגם, כי מחשבות יכולות להיות ממוחזרות ומשודרגות. ככל שגדלים עם החיים.
וכך היה בסוף.
אני מספרת לרחלי קארו את התגלגלות נייר העטיפה של אותה המתנה. המשך, בשבוע הבא.
רחלי קארו מספרת:
זה מפתיע כל פעם מחדש.
איך על אותו דבר, שני אנשים מדמיינים דברים אחרים לגמרי.
לכריכה של סבא שלי עושה חדשות, אני בטוחה שנלך על ציור מהספר, או ציור חדש – במיוחד לכריכה, מדמיינת ואפילו עושה לי סקיצות חמודות ומחפשת השראות,
ובטוחה, שהנה – כמה אני גאון שהבנתי את הרעיון ואת מה היא אוהבת, ואפרת בטוח תגיד שזה מה שהיא רצתה בדיוק.
אבל אז היא שולחת לי את הסרטון הזה:
https://drive.google.com/file/d/1q3ebh_uq_vfjnLlHm1R0ILdtNQYjQ8Ku/view?usp=sharing
אני מסתכלת בו שוב, ושוב.
ואומרת לעצמי: היא רצינית? זה מקסימום מפה, או טפט לקיר במשחקייה
כריכה לספר הזה? איך בדיוק?
אני מנסה לזרום.
בסוף , למרות שלפעמים אני מרגישה עם זה אחרת,
הספר הוא שלה, לא שלי 😊
טוב, בולעת את הסקיצות שהכנתי (היא לא יודעת )
סוגרת אותן,
פותחת קובץ חדש :
מנסה מברשות, טקסטורות, ומתחילה לצייר קוים אדומים לאורך:
אדום – לבן – אדום – לבן.
דווקא חמוד יצא
אבל אין סיכוי שהיא תוותר לי כאן על הפרחים
זה בנפשה
אבל זה ספר על בנים, אחרי הכל,
אולי אצלה גם הבנים אוהבים פרחים?
הגיוני כי בבית שלה יש הרבה מהם.
אז צריך לחשוב אם להוריד אותה מזה מראש
או לנסות לפצח משהו אחר
אין לי בעיה לשים את כל מה שהיא תרצה בכריכה, והיא יודעת טוב טוב מה היא רוצה.
אבל אני צריכה כאן עוד כמה גרמים טובים של יצירתיות כדי שהשילוב יהיה מוצלח
אומרים שהרעיונות הכי יפים מגיעים כשאין ברירות אחרות.
אז פסים אדום לבן, פרחים , ועוד דברים.
זה יהיה.
בעזרת השם נעשה ונצליח!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
אפרת ברזל ורחל קארו מציגות: כך אנו יוצרות את 'סבא שלי עושה חדשות' | והפעם – מהו יומן יצירה ולמה כדאי לכן לעקוב אחריו?
סבא שלי עושה חדשות: כך רחלי ואני הכרנו | יומן יצירה – פרק 2
ציירו אותי רזה, ציירו אותי שמנה, העיקר תקראו את הלב | יומן מלווה יצירה פרק 3
צבעים, צביעה, ואלמנטים שחייבים להיות כמו אוויר לנשימה | יומן מלווה יצירה פרק 4
