חלפו להן שבע השבועות מחג הפסח, ואנו ניצבות בפני חג מאפי הגבינה והעוגות. סליחה, החג השני בו עלו בני ישראל לרגל בתקופת בית המקדש. אז נכון שאנו יותר מזדהות עם חג האפייה והרכישות של בגדי קיץ חגיגיים, אך מה טובו אוהלך יעקב, שאנו שומעות מפי הזאטוטים והבוגרים שיש לחג הזה משמעויות נוספות. רוחניות.
מן הסתם עברת במהירות על שמותיו השונים של החג, על מנהגיו המיוחדים, והעלת בזכרונך את פירושי המילים של ביכורים, קורבן העומר וקציר חיטים. אולי גם תהיית מה באמת הקשר של מילים אלו לחג הבלינצ'ס והפשטידה. אבל הקשר המרתק יותר, הוא הקשר של נסיכה גויה אחת, שעברה חיים טרגיים, בחרה להתגייר, להינשא לשופט זקן, להתאלמן (בשנית) יום לאחר החתונה ולבסוף קיבלה ייחוס למלך המשיח.
מגילת רות הינה אחת מחמשת המגילות המופיעות ב"כתובים", מבין שתי המגילות היחידות בתנ"ך הכרויות על שמה של אישה. אומנם סיפורה של רות יכול להיות סיפור עלילתי מרתק בספר עב כרס, אך מה הקשר שלו לחג מתן תורה?! ומה הקשר שלו דווקא אלינו, הנשים?!
במעמד הנשגב והנורא של קבלת התורה, קבלו עליהם עם ישראל את עול מצוות התורה. קראו בהתרגשות "נעשה ונשמע" מבלי לבחון לעומק את כל הנאמר בה. היה שם חיבור עמוק לבורא עולם והסתמכות מוחלטת עליו ועל ההבנה שכל מה שה' עושה זה לטובה. גם גר הבא להתגייר מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, ונדרש למסירות והתמסרות על כל מצוותיה ודקדוקיה.
אך נדמה שמגילת רות הנקראת בסמוך למעמד קבלת התורה בכל חג שבועות מדי שנה בשנה, אינה באה רק להזכיר לנו כי עלינו להתמסר אל דרך אבות אבותינו. או להזכיר לנו כי דוד מלך המשיח, נכדה של רות, נולד ונפטר בשבועות. במגילת רות יש סיפור נוסף, אחר, סיפורן של נשים המתמודדות עם חיים שלא בדיוק מאירים להם פנים.
רות ונעמי, שתי נשים אשר איבדו את כל היציבות שיש לחיים להציע: את בעליהן, מקור פרנסתן, את בתיהן, גלו מארץ מקורן, ואף איבדו לחלוטין את מעמדן החברתי. רעידת אדמה אישית. מה נותר לאדם לאחר שאיבד את כל עולמו הפיזי?! היינו מבינים לליבן לו היו בוחרות לשבת חיים שלמים ולקונן על מר גורלן ועל אכזריות החיים. אך שתי נשים אלו, כל אחת בדרכה, בחרה אחרת.
בהחלטה אמיצה לקחו אחריות על גורלן עצמן, והחלו במסע אל אי הוודאות. נעמי לא ידעה כיצד תתקבל כאשר תשוב אל ארץ הקודש, ורות, לא ידעה כי יותר לה להתגייר היות והיא שייכת אל עם המואבים האסורים לבוא בקהל ה'. הן מצאו את עצמן חיות בארץ ישראל בשפל המדרגה, בעניות מוחלטת. אין ספק שזוהי מציאות כואבת לשתיהן אשר היו רגילות לחיי ארמונות, עשירות וכבוד מלכים.
אומנם נעמי בחרה לקרוא עצמה מרה על שם החיים המרים אותם היא חשה, אך רות לא שינתה את שמה. היא דבקה באידיאל של עוצמה חיובית: מהו הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עכשיו?! בין אם זה ללקט שיבולים בחריצות, לגלות אחראיות כלפי חמותה המבוגרת, לשמור על צניעות בסביבה מוחצנת, וכל זאת בדרך של נועם ושלום. רות לא חיה באשליות. היא הבינה היטב את המצב הלא פשוט. אך במקום להתלונן ולשקוע במרה שחורה מוצדקת, נדמה כי שאלה עצמה בכנות לאורך כל סיפור המגילה את אותה השאלה: זה המצב. איך אני מפיקה ממנו את המיטב?!
גם אנו חיות בעולם מאתגר. נדמה כי הצער והייסורים לא פסחו על אף אחד מבתי ישראל. אין אישה אשר אינה מוצאת עצמה מתמודדת על חלום שקרס, תקווה שהתנפצה, חיים כל כך שונים ממה שהתפללה לעצמה. איך אנו מתמודדות, ביום יום שלנו, עם אכזבות, תסכולים, אתגרים ומכאובים?! האם יש מי מאיתנו שאיננה מאותגרת עם שלום הבית? הפרנסה? המתבגרים? גידול הילדים? מספיק להציץ חטופות על סדר היומיום שלנו כדי לקבל סחרחורת.
רות מלמדת אותנו, את תורתה הנשית. הסומכת. המתמסרת. דווקא אותה גיורת, באה להאיר לנו זוית נוספת בעבודתו ה'. רגע לפני שאנו משחזרים את מעמד הר סיני, רגע לפני שאנו מתהדרים בכתר ה"נעשה ונשמע", רות מבקשת מאיתנו לחיות את האמונה שהכל לטובה. לא רק לדעת. לחיות את זה! דווקא כשהמציאות כואבת. דווקא כשלא מסתדר. דווקא כשאנו לא מבינות את מה שקורה בחיים שלנו, כשהכל משתבש. או אז לקבל באהבה את רצון ה' ולשאול את עצמי בכנות, מה הכי טוב שאני יכולה לעשות כרגע?! וברגע הבא? ובזה שלאחריו?
רות, האמא של הגאולה, האמא של משיח, באה לחזק את רוחנו, בכל שנה מחדש. ללמד אותנו שיעור מאלף: נכון, יש קשיים לכל אחת מאיתנו. אל תמהרי להתבכיין. לא טוב לשקוע במרה שחורה על מר גורלך. התבכיינות והתמסכנות מעולם לא יצרו שינוי חיובי. אלא ההיפך. תתמסרי. היא אומרת לנו דרך המגילה. תתמסרי אל חיי אמונה. אל חיים של עשייה, בהם את עושה כמיטב יכולתך. תסמכי על בורא עולם ורק בזכות זה תוכלי לשמוח באמת.
לתגובות על המדור:
תגובה אחת
מקסים ונוגע!
תודה על החיזוק
שנזכה כולנו לעשות את המיטב בזמנים של מוטב…