זה הזמן שלי, לחבק את הילדה הכאובה שהתחבאה שם מתחת לשמיכה | יפית שטרית

היום אני כותבת לאחר ניסונות של התקפי הכעס להיכנס לחיי שוב.

בעצם, ידעתי והרגשתי, שכאשר אני אתחיל לדבר על זה ולעלות את זה כאן למודעות ושיח פתוח,

השם ירצה לראות איך אני מתמודדת בזמן אמת.

גם היום. שאני הרבה יותר רגועה, מיושבת ככל הניתן ובמודעות שיא וכמובן בעבודה אנסופית. עדיין, הנה זה הגיע הענן השחור הזה.

ידעתי לזהות אותו. אפילו עמדתי מול המראה ואמרתי: "הי חבר, הגעת. זה בסדר. תכף אראה לך את היציאה"

התמודדות הרבה יותר אפשרית כאשר את יודעת לזהות את זה מגיע  – כמו גל בים שמרחוק את כבר יכולה לחשב עד לאיפה הוא יגיע בעוצמה שלו ולהיערך בהתאם, לא בהיסטריה.

ההתמודדות מול התקפי זעם לא הופכת לקלה, אני לא חושבת שהיא תהיה קלה מתישהו בחיים.

אבל ההתפרצות מגיעה בעוצמה נמוכה בהרבה, בתדירות נמוכה, עם שאיפה שלא יגיע לעולם.

והיום, אני נותנת מקום וביטוי נכון להתפרצות. זה יכול להתחיל בתחושה פנימית של כעס ששוהה איתי כמה ימים ואני פשוט חוקרת מתבוננת ושואלת את עצמי:

"יפית יקרה שלי, מה בעצם מפריע לך? למה? מה הסיבה שכל כך כואב לך?"

אלו שאלות שגם את, אם את מתמודדים עם כעסים והתקפים זעם בלתי נשלטים, תלמדי לשאול את עצמך שתתחילי לרפא את עצמך ולא לפחד להודות שאת כועסת.

כמה נשים שעוקבות אחרי הטור הזה מאז הבראו, פנו אליי באמצעות מייל למערכת בשאלה: נו דחילק, יפית, מה זה התפרצות זעם?   גם אנחנו צועקות בבית! צורחות לפעמים, בכעס… על זה את מדברת?

אז אני אענה לכן כאן, ואת תחליטו אם זה מה שאתן עוברות בבית:

התפרצות זעם זוהי תגובה ריגשית, בדרך כלל אימפולסיבית, עם מעט מאוד שימוש ברציונל ובשכל ישר…

אפשר לקרוא לזה הצטברות של כאב,

כאבי ילדות

כאבי גדילה

כעסים שמצטברים

עניינים לא פתורים

קודם כל ביני לבין עצמי ואח"כ מול הסביבה. טריגרים יכולים להיות הרבה דברים.

אתן בטח שואלות, זה מולד? גנטי?

סביביתי?

ניתן לשינוי?

יש מצב לחיות בלי זה בכלל?

או שזה לנצח….

ניתן תשובות לכל השאלות… מבטיחה.

קודם ניתן מקום לכאבים האלה שגורמים לעוצמות של ההתפרצויות.

כעס זה רגש שלילי, מאוד.

זו עבודה זרה ממש.

הרי כתוב, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכל מיני גהינום שולטים בו

וזה למה?

כי כל מציאות של חוסר אמונה זה עבודה זרה.

זאת אומרת, שאם אין את השם בתמונה אז יש מציאות של אל אחר??

אדם שכועס בעצם אומר: "אין מציאות השם במקרה שלי! כי איך יתכן שזה קרה לי?"

וזה בהמשך ישיר למה שהעלנו פה בעניין השליטה

של מי השליטה בעצם?

עכשיו נמשיך בהסבר לתופעה בפועל: זה מתחיל הרבה הרבה לפני שאנחנו כועסים נקודתית  ומתפרצים ממש.

אנשים אוגרים בתוכם משקעים, מחשבות מגבילות. אמונות מקבעות. דפוסי התנהגות והלך חשיבתי  שמובנה אצל כל אחד ואחת. וכן, למי ששאלה, זה תלוי גם בגניטקה, באיזה בית גדלים, מה שומעים כעיקר, מה רואים בעיניים ומחקים… ובעיקר למבנה הנפש האישי של כל אחד.

ילד מתפרץ שגדל בלי גבולות ברורים ומדויקים , סביר להניח שיגדל להיות מתבגר מתפרץ ואיש מתפרץ ותבינו לבד שזה רק מחמיר עם הזמן.

האישה הזו שאיבדה שליטה והתפרצה, וזה יכול להיות על  האהובים שלה, בעצם נשארה ילדה מתפרצת. היא נשארה במציאות שלה כילדה, ללא גבולות ומסגרת שתאסוף אותה ברגעי התפרצות.

היום, כאמא לילד שחווה מידי פעם התפרצויות זעם, אני רואה בו אותי.

ילד קטן שמתפרץ, מי לא מכיר? בטוחה שכל אחת אי פעם ראתה ילד מאבד "שליטה" בסופר.. בחנות המשחקים, כשלא קיבל מה שרוצה, שאמא אמרה פשוט 'לא'.

'לא' למה שתיכנן לקבל, 'לא' למה שדמיין, 'לא' למציאות השלמה שבנה לעצמו 'לא' לרגש הזה של לא רואים אותי ואת הרצונות שלי…

אז מה שקורה באופן ישיר, הרגש פשוט פורץ החוצה בצעקה, בהשלכת חפצים, בלרקוע רגליים, בלהשתטח על הריצפה. באלימות בחלק מהמקרים.

הכאב פשוט יוצא החוצה כמו מוגלה וזה כואב, כל כך כואב… בשונה ממוגלה, כשהיא יוצאת מהגוף היא בדרך כלל מרפאה, התפרצות זעם אמנם משחררת נקודתית רגש ששורט לי כרגע בלב, אבל היא רחוקה מלרפא, אלה ההפך הוא הנכון! היא עושה נזקים עצומים.

קודם כל לעצמך, למה שתחשבי ותרגישי על עצמך לאחר מעשה. לייסורי המצפון הקשים, לכעס הפנימי העצמי שמרגישים.

אחר כך מול זה שהתפרצת כנגדו.

וזה יכול להיות האהבה הכי גדולה שלך: הילד שלך, בעלך, אמא שלך.

אז איך מתמודדים עם התפרצות זעם?

איך אפשרי לרפא כאבי נפש מילדות ולא להתפרץ יותר בחיים?

איך לאסוף ילד מתפרץ? או בעצם את הילדה הפנימית שלי?  לחבק, להציב גבולות ולמנוע כאבים כל כך חזקים. זה אפשרי.

על זה ועוד נמשיך אי"ה בשבוע הבא.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

תעקבי: מה המחשבות שעולות בך רגע לפני התפרצות זעם? | יפית שטרית יפית שטרית במסר לכל המועדות: "רק ה' יודע כמה נפלתי! אבל בסוף, קמתי!"… העיניים של החיים באה בסלקל | אפרת ברזל יפית שטרית במאמר מטלטל: זה מה שילד מרגיש כשאמא או אבא בהתפרצות זעם