החבר של שלמה לא דפק על דלת הבית. הוא התקשר להודיע שהכניס מעטפה לתיבת הדואר למטה. חמש מאות שקלים הם כסף נחוץ למי שיש לה בור כלכלי בבנק.
בעבודה, החפיפה הייתה נעימה. נעמי הכניסה אותי לתוך העניינים, והבנתי מהר איך המשרד מתנהל. אסתי נתנה לי הרגשה טובה של היכרות, והרגשתי בבית.
שולמית הלכה למטפלת ונראתה רגועה. שלחתי את שלמה באמצע הבוקר לבדוק שהכול בסדר. הוא דפק אצל המטפלת והיא פתחה לו מיד. בפעם אחת הוא הביא בקבוק שהשארתי בבית בכוונה, ובפעם השנייה מוצץ. הוא דיווח על ילדה רגועה ישנה בפעם הראשונה, ומשחקת במשחקים על השטיח -בפעם השנייה.
הרגשתי משוחררת, וקמתי שמחה לעבודה. היו נקיפות מצפון שאני משאירה את שולמית וגם נהנית. כאילו אינני שמחה להיות עם התינוקת שלי 24 שעות ביממה. אבל מה לעשות, פסק הזמן שחרר אותי. בבית היא הייתה כל הזמן על הידיים. גם לה טוב. אצל המטפלת היא לומדת גם להיות על הרצפה, לשחק וקצת להזיז את עצמה.
כשנעמי, המזכירה הקודמת עזבה והתחלתי לעבוד בפועל, המנהל הראה את שביעות רצונו מההתנהלות שלי מול הלקוחות. בהפסקת האוכל הייתי מדברת עם אסתי, עם אסנת ועם צופיה, העובדות האחרות, והיה לי מעניין.
המשכורת הגיעה בזמן ונכנסה לתוך החשבון.
"אני רוצה לקנות מייבש כביסה", הודעתי לשלמה. החורף הקר נכנס עוד יותר לעומק, והבית נראה כמו מכבסה. בכל מקום נתלו בגדים לייבוש. כל כיסא שימש בתור עמוד תלייה.
"את יודעת שיש לנו יותר הוצאות עכשיו?" הוא שאל.
"למה?" התעניינתי.
"קודם כול, התשלומים על המזגן ועל מיטת התינוק של שולמית גובים מאיתנו סכום גבוה כל חודש. חוץ מזה, גם הארנונה עלתה. הם הורידו לנו את ההנחה בגלל התלושים שלך. וגם המטרנות עולות יקר, והמטפלת של שולמיתי, ושכחת שתיקנו דוד מים לשוכרים רק לפני שבועיים".
הבגד הרטוב שהיה בידיים שלי השיר טיפות מים על הרצפה. הלכתי לכיור וסחטתי אותו בבת אחת. מוציאה את הרגשות שלי עליו.
"מה זה נקרא שהורידו לנו את ההנחה? ממש מקומם. בגלל 2500 שקל שבקושי מפרנסים אותנו אני אמורה להפסיד?" שאלתי.
"את צודקת. אבל זו המציאות", ענה שלמה. "אני חושב שמי שהכי מתקשה במדינה לפרנס את עצמו אלו דווקא מעמד הביניים. שיש להם קצת, אבל מספיק בשביל שהמדינה לא תתחשב".
"אין לנו אפשרות לקנות עכשיו מייבש?" התאכזבתי.
"יש אפשרות, אבל ידרוש מאתנו צמצומים בהוצאות אחרות. את מוכנה?"
"מוותרת על הקדילאק", צחקתי. "אני רוצה לקנות מייבש".
אין דבר העומד בפני הרצון. המייבש הגיע הביתה ארוז בניילון עם בלוני אוויר קטנטנים שאהבנו לפצפץ בתור ילדים קטנים.
***
החורף עבר והמייבש עזר לי בהחלט.
"אני הולכת לבקש מהבוס העלאה", אמרה לי אסתי יום אחד.
"מה נקראת העלאה?"
"העלאת שכר", הסבירה. "אני עובדת כבר מעל שנה עם אותו שכר. זה לא הוגן. במקומות אחרים הייתי מרוויחה ב-3000 שקל יותר. אני צריכה את הכסף".
איזה הוצאות חריגות כבר יכולות להיות לה? מטרנה או מיטת תינוק? מייבש היא קיבלה לחתונה.
"לרכב שטח ארבע על ארבע?" התבדחתי. אופס. בדיחה לא מוצלחת. הפנים שלה התכרכמו.
"אנחנו בחובות", היא אמרה בקול שקט וחתמה. ראיתי את המחסום הדק הבלתי עביר, ושתקתי.
החלטתי להרפות. "אני חייבת להמשיך לעבוד. יש פה כמויות חומר להעביר עד ה-15 להנהלת חשבונות", התנצלתי. הוקל לשתינו.
"אולי אבקש העלאת שכר?" שאלתי את אסנת, המתכנתת השנייה. הרגשתי שאני מחבבת אותה, והקשר שלנו התהדק ככל שעבדנו יחד.
"את לא יכולה לבקש. קודם כול, את עובדת כמעט שנה, ועובדת חדשה לא אמורה לבקש כזה מהר. חוץ מזה שזה עניין של ביקוש והצע. מתכנתות יכולות לבקש יותר, כי הניסיון שלהן נותן להן יכולת לעבור למקום עבודה אחר. על משרת מזכירה יש הרבה קופצות. אם תבקשי יותר, הוא ייקח אחרת".
התוכן היה מעליב, אבל לא נפגעתי. אסנת רוצה בטובתי. נזכרתי מה קרה למזכירה הקודמת. השכר הנמוך שלי החל להעיק עליי. המשכורות הספיקו בקושי כדי לסיים את החודש. הכולל שילם את כל העיכובים שלו, וזה עדיין לא הספיק. כל הוצאה חריגה הבהילה אותנו והלחיצה. מנין נשלם אותה?
"יש לנו זכות ששמורה לאברכים", אמר שלמה כשהמקרר התקלקל. "המקרר יכול היה להתקלקל מזמן, התנור ומכונת הכביסה ברוך השם עובדים. אין לנו טיפולי שיניים חריגים. יש כאלו שמכניסים הרבה ומוציאים הרבה. לנו לפחות אין העול הזה".
"ולמה לדעתך התקלקל עכשיו המקרר?" שאלתי בציניות.
"כדי להראות לנו כמה זמן הוא לא התקלקל. חוץ מזה שאני לא מתכונן להזמין טכנאי. דוידי מהכולל אמר שהוא יגיע ויעזור לי לעלות על הבעיה. נשמע לו שזו בעיית הפשרה קלה".
דוידי הגיע, הוא פתח את המקרר וגילה קרח שמכסה את תא ההקפאה.
"אתם לא צריכים טכנאי. תפשירו את המקרר יום, אחרי זה תכניסו הכול והוא ימשיך לעבוד רגיל. זה קורה הרבה והטכנאי היה עושה אותו דבר".
יממה לאחר מכן, כשהכנסנו את הדברים ששמנו אצל לוי בחזרה, אמר לי שלמה: "הקלקול רק היה בשביל שנראה כמה חסד הקדוש ברוך הוא גומל איתנו. ברגע שהבנו, המקרר תיקן את עצמו לבד". גרפתי את המים שהופשרו מהמקרר בפעם העשירית, והרגשתי הודיה להשם.
ומתוך תחושת ההודיה הטלפון צלצל. אימא על הקו. "מזל טוב. נחמי מתארסת". פרצתי בקריאות גיל. איזה יופי. יש לנו חתונה! אני אוהבת את ההכנות. אצטרך אולי לתפור. דיה לבעיה בשעתה. אני מרגישה רע. הכסף מונע ממני לשמוח עד הסוף. יש אנשים שנמצאים במצב גרוע משלי. אולי אני סתם טיפוס מתלונן?
העיתוי של החתונה לפני החגים יחסוך לי את הצורך להצטייד פעם נוספת בביגוד לחג. ניסיתי לערוך רשימה של הפריטים שחסרים לי לחתונה.
אסתי הבת של גוטמן דפקה בדלת. היא אוהבת להגיע כדי להשתעשע עם שולמית ולשחרר את אימא שלה מהצורך להעסיק אותה.
לפעמים הביקורים שלה מטרידים אותי. אבל שולמית נהנית מהם. זה שובר לה את השגרה.
"אני רעבה", אמרה עכשיו אסתי וקטעה את עיסוקי עם הרשימה המתארכת והולכת.
הוצאתי את הלחם מהמקפיא. "רוצה לחם עם חומוס?" שאלתי.
היא קמה במהירות והשליכה בלי משים את המשחק היוקרתי שחמותי קנתה לשולמית. ניגשה ללחם ואמרה: "בדיוק כזה אני רוצה. אין לנו לחם בבית אף פעם".
נדהמתי. "את לא אוכלת אף פעם לחם?"
והיא פסקה: "לא". לפי ההתלהבות שלה, ניכרו דברי אמת. היה לי מוזר. כבי גוטמן עובדת בתכנות. הם לא נראים כמשפחה שרעבה ללחם.
"מה את אוכלת בגן?" התעניינתי תוך כדי מריחת שכבה עבה של חומוס על הלחם הנחשק.
"אני אוכלת לחמניות שחורות כאלו שאימא מכינה באופה לחם. אימא מורחת לי גבינה ושמה מלפפון בפנים. אני לא אוהבת שהמלפפון נוגע בלחם. הוא מרטיב לי אותו. אבל אימא אומרת שזה בריא".
הבנתי את העניין. גוטמן לא אוכלים לחם פרוס מטעמי בריאות.
התלבטתי אם אני לא פועלת מאחורי גבה של כבי כשאני מביאה לאסתי לחם מקמח רגיל.
"את יודעת שחומוס מהחנות בכלל לא בריא?" ליהגה הילדה.
מזגתי לה כוס מים. "אז מה אתם אוכלים בתוך הלחם?"
"גבינה, אפילו שחלבי גם לא בריא. ואימא אומרת שהלחמניות טעימות גם בלי כלום. גם חומוס יש לנו. אימא עושה בבית, ואפילו רוטב פיצה וטחינה, וכל מיני סלטים. אבל אני אוהבת שוקולד כמו של רייזי".
מסתבר שלא כל מה שרוצים יש. גוטמן יכולים לאפשר לעצמם לקנות קופסאות של שוקולד, אבל הם אינם עושים זאת מרצון.
דפיקה בדלת, כבי עמדה בפתח.
"שיערתי שאסתי אצלכם", היא אמרה והחלה לגעור באסתי שלא ביקשה את רשותה לצאת מהבית.
חשתי לא נעים. הלחם הלבן עם החומוס הלא בריא מהחנות היה אחוז בידיה של אסתי חצי גמור.
אסתי התעלמה מהכעס של אמה ושאלה: "גם אנחנו נלך לחתונה של שולמית?"
נדהמתי מהמידע. כנראה אסתי שמעה רסיסי משפטים של שלמה ושלי. הסמקתי. מקווה שלא העבירה גם את ההיבטים הכלכליים של הוצאות החתונה.
כבי אמרה: "יש לכם חתונה, איזה נחמד".
נרגעתי. נראה שאסתי לא הספיקה להעביר את המידע.
"אחותי מתחתנת באמצע החופש", הסברתי.
"גם לנו הייתה לא מזמן חתונה. אחיינית שלי בגיל של שולמית. תרצי שאבקש מאחותי את הגרדרובה שלה?" הציעה.
נבוכותי. אסתי סיפרה או לא? אולי אמרה לאמה שלשולמית יש מינוס בחשבון?
התעלמתי מהחששות. התמקדתי בהצעה הנדיבה.
"אשמח. זה יהיה בסדר מבחינתה?"
כבי הנהנה. "לא הייתי מציעה לך אם לא. אחותי אוהבת לקנות בגדים לקטנה שלה. ממילא אין לה מה לעשות עם בגד חתונה מלמלתי. זה לא מתאים לשבת שבת. גם לא הבגד של שבת שבע ברכות".
פתחתי את הדלת לפתח רחב יותר. "היא תוכל להשכיר או למכור", הצעתי.
כבי ביטלה את דבריי. "נראה לך שיש לה זמן להתעסק בזה? ואמרתי לך, ממילא אין לה מה לעשות עם הבגדים. מקסימום תחזירי לה אותם".
הודיתי לכבי. היא לקחה את אסתי ונתנה לה יד. מאחורי הדלת שמעתי את כבי מבקשת מאסתי להבטיח לה לא ללכת בלי לומר לה לאן.
'כל אחד והבעיות שלו', חשבתי. ולפחות בעיה אחת כבר נפתרה לי. יש לי בגדים לאירוע בשביל שולמית.
"יש גמ"ח בגדי ערב לחתונה. הם לוקחים רק 50 שקל לבגד", אמרה לי תרצה השכנה. היא נתנה לי כתובת מדויקת.
החתונה התקרבה בצעדי ענק ולא היה לי בגד. שלמה קנה נעליים חדשות ועניבה, ואימא התקשרה לעדכן שהיא דאגה לבגד לשולמית.
"לקחנו מגמ"ח לכל הילדות אותה שמלה", היא אמרה.
"בכלל לא התכוננתי להביא את שולמית", הודיתי. אבל אימא לא הסכימה. היא רוצה שכל הנכדות תהיינה בחתונה.
"חוץ מזה כבר השגתי בשבילה בגד משכנה", אמרתי.
"הבגד ישמש אותה בשבת שבע ברכות", פסקה אימא. "אין בכל יום חתונה. לפחות נתעד אותה כמו שצריך".
"אין לי עדיין בגד", נלחצתי.
"אני אשמור על שולמית ותלכי היום לגמ"ח לבדוק", התנדב שלמה.
אסתי הסכימה לבוא איתי בשמחה ויחד צעדנו לאיטנו. הגמ"ח התגלה כאוצר בתוכו ביגוד רב. בחרתי בשמלה שחורה. "כל האחיות שלי לובשות בגוון טורקיז".
"אבל ראית שכל הטורקיז לא נראה עלייך טוב. עדיף לך להיות שונה ולהיראות מכובד", עודדה אסתי. שילמנו 50 שקל, הודיתי לבעלת הגמ"ח. אני מעריכה את האנשים הללו שקמים ועושים מעשה. בלי צלצולים עושים חסד עצום עם הזולת, ומנהלים את הגמ"ח באופן הנוח ביותר.
"אנחנו לוקחים לניקוי יבש", היא חייכה. "לכן את משלמת 50 שקל", הסבירה. לא מצאתי מילים כדי להביע את הרגשות שלי. 'אני גם רוצה לעשות גמ"ח כזה', חשבתי. 'השם, בבקשה תביא לי פרנסה ברווח. אני מבטיחה להשתמש בה יפה'.
אסתי אמרה: "אנשים מעדיפים לזכות בפיס בעצמם ולחלק לעניים, מאשר שהעניים יזכו ויחלקו להם". חייכתי. היא צודקת. אדם אוהב להגיע ממקום של נותן.
"מבחינתי פיס זה לעשות כזה גמ"ח", אמרתי לאסתי, והיא הסכימה.
"אני צריכה נעליים ולסרק את הפאה, וצריך לקנות בגד לשולמית לשבע ברכות, וגם החולצות שלך צריכות ריענון. לא תוכל להופיע בחולצה לא בוהקת. נצטרך לקנות אחת לפחות", קראתי תוך כדי גיהוץ החולצות חסרות הבוהק.
"מצטער לומר לך שנגמר התקציב". שלמה פכר את ידיו. ראיתי שלא נעים לו לקטוע את רשימת הקניות שלי מיד עם צאתה לאוויר העולם.
"מה זה נקרא נגמר התקציב? אז נלך בחתונה עם בלויי סחבות כיאה למעמדנו האביון?" התעצבנתי. מסכן שלמה. הוא לא אשם. קשה לו גם ככה.
"מה את רוצה? שאלך להלוות מגמ"חים?" הוא שאל.
גמ"חים! זה פתרון. "אין ברירה. אנחנו חייבים לקנות. מדובר בצרכים הכרחיים. אנחנו לא קונים וילה בסביון. אתה הרי לא מתכונן להופיע לחתונה בחולצה אפורה, נכון?"
"את לא רצינית. אני לא מלווה בגמ"ח בשביל חתונה של גיסה. אחרי הכול, לא אני מחתן", מחה.
"לא ביקשתי ממך שתגלגל. אני מתכוונת לסכום זמני של 1000 שקל".
"ומאיפה יהיה לנו להחזיר?"
"אמור להיכנס לי סכום של מענק עבודה", הרגעתי. גם את עצמי.