רחלי קשובה אליי כל כך. זה נעים.
אני צריכה את נייר העטיפה של הפסים ואני צריכה פרחים.
אני עוזבת במחשבות רגע את הנראות של הכריכה עצמה ועוברת לנסות להבין למה.
למה מה?
מבחינת עיצוב למה זה מה שאני רוצה?
לא.
מבחינת מהות.
אני עוברת לחשוב על משהו בתוכי שאני קולטת שחוזר על עצמו בחיים שלי.
שימו לב אליכן.
שימו לב אלינו.
אנחנו בדרך כלל מגבשות סגנון של התנהלות גם בחיובי וגם בפחות, שחוזר על עצמו.
ההתנהגות שלנו רפטטיבית, גם הלך המחשבות, הן רוקדות יחד במעגלים די קבועים.
עזבו עכשיו אם זה רע או טוב.
אם הריקוד הרמוני או קקפוני.
המשימה העיקרית היא לראות את דוגמת התחרה המחשבתית וההתנהגותית שלנו, החוזרת על עצמה. זה מרתק.
זה סגנון מוח.
זו דרך פעולה.
זה אולי אופי?
זה אולי גם גם וגם.
אני שואלת את עצמי בתקופה ההיא, "מה הקשר עכשיו, לדבר עם רחלי על כריכה. מה היא עכשיו קשורה, הכריכה, כשעדיין לא כל העמודים בספר היו אז מוכנים, לא כל הציורים מצויירים, והטקסט שלי, בסוף הספר, עבור ההורים לטיפים על קירבה לילדים, עוד לא ממש מניח את דעתי.
מה פתאום מטרידה אותי הכריכה?"
והיא מטרידה. אני רוצה לראות אותה. כאילו יודעת איך היא נראית אבל לא באמת. קצת כמו ידיעה שאבדה לה. ותשוב כשאראה אותה.
ואני לא יכולה להתקדם לשום מקום.
אפילו כרגע מבקשת רק את רמת הדמיון.
ואני מגלה חזרתיות מחשבתית בתוכי מאותו הסגנון בתחומים אחרים.
דוגמאות?
-אין שום אוכל מוכן לשבת, אולי אפילו אין עדיין קניות, הבית מבולגן נורא, ואני?
אני עורכת את השולחן כאילו הכל כבר מוכן.
צלחות, פרחים, מפיות תואמות.
כאילו אין הגיון בסדר העבודה אבל דווקא העובדה שהמוגמר כבר כאן, מתניעה אותי לפעולה מבורכת. אחרת.
עוד דוגמה?
-חלום על ילד שעדיין בכלל לא כאן, ואני כבר מדמיינת אותו בשמו. משחקת עם שמות החיבה שלו, עוד רגע אני רואה תיקייה של גן שרה עם השם שלו עליה. ככה זה באמת היה קורה, קודם היה לי שם ואחר כך תפילות.
עוד דוגמה?
-נעמי מילר המופלאה, הדואגת יחד איתי בכל הספרים הקודמים, וגם הפעם, כאן, להניח כל פסיק במקום שאין נקודה, נעמי יודעת את ליבי.
חודשים לפני שהספרים היו בעבר מוכנים היא שולחת לי אותם, הוי זה רגע מכונן, היא שולחת לי את הספר התורן כבר כאילו יושב בעמודיו ומוכן. שעות אחר כך נשב שתינו ונתקן מפיקים, מרווחים, עמודים, כאילו אנחנו מוציאות כינים.
"למה? את לא יכולה לעבוד על מסמך 'וורד' של גלם עוד קודם, את לא יכולה לתקן עליו?"
יזעקו עליי המומחים.
"לא. לא יכולה. צריכה לראות בפחות או ביותר איך נראית התפילה לפני".
זה עוזר לי לדמיין, זה עוזר לי לחלום, זה מדרבן אותי לסיים.
זה עושה בי שמחה, זה הופך את כל היצירה לאמיתית.
יום אחד רחלי שולחת אליי את המתנה שנקראת כריכה.
אין לי אוויר.
מה היא עשתה שם? האישה הזו, המוכשרת.
היא כאילו לקחה את מה שהכי דמיינתי ולא ידעתי לדבר ושילבה את הכול כמו בהזמנה מעולם אחר.
הפרופורציות של משיכות המכחול בפסים, הצבעים של הנוריות מהספרים הקודמים, אפילו עלים קטנים בתכלת היא הכניסה בפנים.
אני מצלמת לה, כאן מהגינה, לבקשתה, עוד זווית בעליי הכותרת התכלת, פרחים כאלה שהיינו עושים מהם עגילים כשהיינו קטנים.
אני מאושרת.
חושבת שדיי. זה-זה מבחינתי. אין צורך לגעת.
אבל רחלי יום אחרי יום, מוסיפה עוד, ומשביחה, מלטפת, מדייקת, מעלה, משדרגת, כל נגיעה שלה עושה אור.
פתאום מתווספת גם מסגרת לחלל הקדמי, רחלי מוסיפה מעין חבל טבעי.
אני אמורה לאהוב חומרים כאלה, אבל החבל לא מסתדר לי משום מה.
עוברות דקות, אההם, בעצם שניות, ואנחנו יחד מייצרות במקום החבל עיצוב עצמי של מעין סלוטייפ, נייר דבק, סרט הדבקה, תקראו לזה איך שאצלכם זה באופנה.
סלוטייפ צהוב, עם פרחים כמובן, כדי להקיף את אותו החלל במרכז הפרונט בכריכה. "בואי נייצר מזה באמת נייר דבק לילדים, לבנות, בואי נייצר מדבקות", רחלי מציעה.
"ברור", אני צוהלת אליה בחזרה, "וכמובן, מחברות".
אני מדמיינת את המחברת הרביעית שתיולד מהכריכה הזאת, אחות משלימה, ממש כמו במשפחה, כריכה התואמת בסט לשלושת המחברות הקודמות. זוכרת את היום שהגיעו מחיפה שלושה דגמים של מחברות שתאמו את הכריכות של שלושת הספרים הקודמים.
מחברת לבנה עם פרחים ורודים וצהובים תואמת לספר "כל כך",
מחברת תכלת עם נוריות באדום ולבן תואמת לכריכת הספר "ממש",
מתחשק לי לחבק את שושי סירקיס היוצרת המופלאה, שעיצבה את כולן, לא שוכחת את היום הזה בו עשינו אצלה בבית, כרגיל, כמו את שתי האחיות הגדולות, את הכריכה של "עכשיו אני מתפללת", בחום ממוחזר עם פרחים בצהוב, ולבן, גבעולים ירוקים, מתוך מחשבה שקריאת הספר הזה, שונה.
שונה, כי גם עבורי היא היתה מפנה.
חלק מהסיבות שרציתי את החום-מחברת, הזה, אחרי 'אכזבת הפסים' עליה דיווחתי ב'יומן היצירה' הקודם היתה, כי תוך כדי קריאה, הקוראות בספר הופכות להיות הכותבות: את סיפור חייהן שלהן. בטח, אם מדובר בקוראות המודעות, לרגשות.
אני מסתכלת על מה שרחלי שלחה, עוזבת את המסך של המחשב ורצה לקחת סידור.
זה מה שהלב שלי מבקש.
להודות לה'.
לא מכירה שום דרך אחרת ברגעים בהן אני שמחה באמת מעלים, מילים ופרחים פשוטים.
רחלי קארו מספרת:
אני פתאום מבינה
שיש דברים שלא קשורים לשפה עיצובית או למראה משובב לב
יש זכרונות, נוסטלגיות, מרקמים וריחות שהמוח שלנו מקשר עם דברים שאנחנו אוהבים או לא ,
לכן, כשאפרת מאוד אהבה את הסקיצה הראשונית, ושמחה כל כך,
הרגשתי שזה כנראה יושב לה טוב בדימיון
זה כמו שיש מקומות שאת אוהבת להיות שם , לא ברור למה
בסוף מתברר לך שכנראה יש שם ריח שמזכיר לך בית , או חברה מהילדות שמאוד אהבת
אז ככה זה גם כאן,
והנה תראו , זה הקובץ הראשוני אחרי הפסים אדום לבן, והפרחים, ו2 בולים שמתארים את המפגש בין העולמות:
ואפרת מגיבה:
וזה אומר לי: בול פגיעה, יופי לי
יופי כי זה מזכיר לה דברים שמזכירים לה דברים .
אבל אז, אני לא אוהבת את המעבר בין החלק הלבן, הפנוי, לבין הפסים .
אז מוסיפה חבל, מצופפת את הפסים:
אופס, מתברר שלפעמים מרוב שרוצים להוסיף – גורעים
אני שולחת לה:
והיא כותבת לי:
אז אני מחליטה להפסיק להתכתב רגע, ומתקשרת אליה .
כבר כמעט שכחתי שאפשר גם לדבר.
וככה ביחד אני מסבירה לה שחייב משהו שיפריד בין הפסים לבין הבפנים,
והיא אומרת דווקא שזה מעולה שאין משהו , זה נקי לה בעין
שתינו מסבירות את עצמינו מעולה, אבל אנחנו צריכות להגיע לפשרה
ואז אחרי הרבה הלוך חזור, היא חוזרת אלי עם צבע חדש:
צהוב זורח. ממש זורח.
הצהוב ביחד עם האדום מאוד משמחים אותה,
היא בתור ילדה היתה לוקחת ספר כזה מהמדף אם היו בכריכה שלו את הצבעים האלה.
תראו מה יצא:
לזה קוראים סיעתא דשמיא.
–
אחר כך כתבתי לה שהצהוב – צהוב הזה מתאים מאוד בתור סליל דבק, סלוטייפ כזה חמוד.
וגם הבולים – יכולים להיות מדבקות להחלפה, עם נגיעות זהב, נחושת, או מה לא?
יש לה גם יצרני מדבקות וזה רוקם עור וגידים…
זה הופך משפע של נקודות אור שמרצדות על המסך שלי, למשהו פיזי, חי , וקיים.
זה התחושה הכי מדהימה שמלווה יוצרים, אני חושבת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
אפרת ברזל ורחל קארו מציגות: כך אנו יוצרות את 'סבא שלי עושה חדשות' | והפעם – מהו יומן יצירה ולמה כדאי לכן לעקוב אחריו?
סבא שלי עושה חדשות: כך רחלי ואני הכרנו | יומן יצירה – פרק 2
ציירו אותי רזה, ציירו אותי שמנה, העיקר תקראו את הלב | יומן מלווה יצירה פרק 3
צבעים, צביעה, ואלמנטים שחייבים להיות כמו אוויר לנשימה | יומן מלווה יצירה פרק 4
אדום לבן אדום לבן: כריכה של ספר ומתנה בלי עטיפה | יומן מלווה יצירה פרק 5
