פרק 12
שלמה חזר מהכולל מאוחר מעט והגיש לי שיק. "ביקשת? קיבלת. ותדעי שזה לא הלך לי בקלות. כל גמ"ח שלח אותי לשני. התחייבתי להחזיר תוך חודש. אם המענק שלך לא ייכנס, נצטרך להלוות מגמ"ח אחר כדי להחזיר לראשון. ככה בדיוק מתחילים לגלגל".
הרגשתי שהוא צודק אבל לא רציתי להודות בזה. "לא כל יום יש חתונה", אמרתי. "ואני מעריכה את מה שעשית", נזכרתי.
"מקווה שלא תמשיכי להעריך את זה. הייתי צריך להתנגד. הרגשתי שאני עושה מעשה מסוכן מאוד. זה לקחת הלוואה בלי לדעת מאיפה יהיה לי להחזיר. וזה רק מתחיל ב-1000 שקל".
"בכל אופן אני מעריכה. מה היינו אמורים לעשות? להגיע בבגדים ישנים? לא הייתה כל ברירה".
"כשאין ברירה מגיעים בביגוד הישן. נראה לך שמישהו זוכר שלבשתי מתי שהוא את העניבה הזו. ובדיוק לכן אני מודיע לך שאני לא מתכוון לקנות עניבה חדשה".
לא אמרתי דבר. באמת לא כולם מכירים את כל העניבות שלו, ואם אין כסף, זו סיבה טובה להשתמש בישנות. אולי באמת אפשר לחסוך עוד? תרצה לא מזמן חיתנה את אחיה. אולי יש לה בגד שיתאים לשולמית לשבע ברכות? לגבי תסרוקות, מישהי אמרה לי שברחוב הסמוך נערה מתלמדת עושה תסרוקות בחינם. רחלי בת דודתי גרה ברחוב הזה. אולי יהיו לה פרטים.
צלצלתי לרחלי.
"נו, את כבר מאורגנת לחתונה?" היא שאלה.
"כמעט הכול", השבתי. ורחלי אמרה: "אין לך מושג כמה אני מתרגשת. חתונה אין בכל יום. זה משהו ששווה להשקיע עליו. ראיתי במומי'ז שמלת ערב מקסימה. אמרתי לבעלי שאני חייבת לקנות אותה. חתונה של בת דודה זה אירוע שכולם מגיעים אליו. את יודעת כמה עלתה לי השמלה?" היא שאלה. היה נראה לי שהיא לא מחכה לתשובה.
"נו", אמרתי בסקרנות.
"השמלה עלתה 1200 שקל. תארי לעצמך. זו השקעה הכרחית. כבר ממזמן לא הרשיתי לעצמי לקנות מעל 800 שקל. עכשיו החתונה נתנה לי תירוץ". שתקתי. בעלה של רחלי מרוויח טוב. כולם יודעים את זה ורחלי לא טורחת להסתיר את הנושא. "יש כאן אחת בשכונה שעושה תסרוקות, ואני מתכוננת להביא את אפרתי לחתונה. היא ממש זולה. לוקחת על כל תסרוקת 80 שקל. ביקשתי ממנה שתעשה לאפרת. אם אין לנו חתונה של אח או אחות, מנצלים את השמחה של הדודה עד הסוף", היא צחקה.
"ואת כל זה אמרתי לך כדי שתביני כמה אני מתרגשת ושאני מרגישה כמו אחות של הכלה בכבודה ובעצמה", היא אמרה, ואני התכווצתי. "בעצם בשביל מה התקשרת?" התעניינה סוף סוף.
לא היה לי נעים. בכל זאת שאלתי אותה על המתלמדת.
"וואו, עכשיו את מזכירה לי. באמת חבל על 80 שקל, אשאל אותה אם היא מסכימה לעשות גם לאפרת. בעצם כבר ביקשתי מהשנייה. מה את אומרת, יפה לבטל אצלה?"
סיימתי את השיחה בהרגשה רעה. די. נמאס לי לחשב כל שקל. אני לא יכולה יותר. יש לנו חתונה ובמקום להתכונן נורמלי אני עוסקת בפכים קטנים. אתמול מירי התקשרה שמארגנים מתנה מכל הגיסות, משהו שימושי לבית החדש שייבנה. היא ביקשה שאעביר לה 100 שקל. התקוממתי. איך הם לא מתחשבים? למה כזה הרבה? עכשיו אני מרגישה שאני קטנונית. אחות שלי מתחתנת, יש כאלו שמשלמות 80 שקל על תסרוקת. אני לא יכולה לפרגן מאה שקלים?
"אני רוצה שתקנה עניבה", אמרתי לשלמה. "כבר קניתי" הוא הפתיע. "מתי?" שאלתי. "לפני זמן קצר", הוא חייך. ואני הבנתי. "זמן קצר של שנה וחצי?" הוא הנהן. ושמחתי שהוא לא מושפע ממני לרעה.
"אני חייבת לזכות בפיס", אמרתי.
"ובטוח תזכי", הוא ענה בסרקזם.
"תמיד יש מישהו שזוכה. למה שזו לא תהיה אני?" הבנתי שזו מחשבה שמגיעה לי מתוך הקושי.
"בכל זאת, אם השם רוצה, אני אזכה. מבחינתי לקנות כרטיס פיס זו השתדלות". לא שכנעתי אפילו את עצמי.
זה היה השלב ששלמה הציע להשכיר את הדירה לנופש.
יהיה לנו מאיפה להחזיר את ההלוואה. שמחתי. אחרי שהסכמנו, חיכינו כל יום לשיחת טלפון מהחבר המתווך. כשהצלצול הגואל לא נשמע, שלחתי את שלמה לדבר איתו אחרי התפילה.
כששלמה חזר לא היו בשורות בפיו. "הוא אמר שהדירה שלנו לא ממש מבוקשת. אם נרצה, נוכל להשכיר אותה מקסימום ב-200 שקל ללילה".
"ומה עם הוצאות המזגן והחשמל?" התמרמרתי.
שלמה הוציא עוגה מכווצ'צ'ת עטופה במפיון מהכיס. "לקוגן נולדה בת. הוא אמר לי לקחת עוגה לאישה. עשיתי כמצוותו".
לא נתתי לעוגה להסיט אותי מתשומת הלב לשיחה שנקטעה. "אז נשכיר או לא?"
"החלטה שלך", שלמה פסק. "תודיעי לי הערב".
"אני עונה לך כבר עכשיו", הודעתי. "התשובה היא לא. לא משתלם להתחיל לנקות ולארגן, לתת את הדירה למישהו אחר ולהסתכן שמישהו ישבור פה משהו, לספוג חשבונות חשמל ומים, ואחר כך להרוויח מאתיים שקל בניכוי ההוצאות".
ההסכמה הייתה באוויר.
אנחנו צריכים כסף, אבל יש דברים שהם גבול גם למי שרוצה מאוד להשיג אותו.
באותו בוקר הרגשתי רע. חיפשתי בגד מתאים, אבל לא אהבתי את המראה שלי. חשתי חנוקה. מה בסך הכול אני רוצה? להראות נורמלי עם בגד מתאים?
כל הדרך לעבודה התחלתי לעשות חישובים.
בעשירי לחודש אמורה להיכנס המשכורת שלי, באותו יום אמור לרדת סכום מכרטיס האשראי, בעשרים אמור להיכנס כסף קטן מקצבת ילדים, זה עוד לא מציל את המצב. כי המטפלת צריכה 480 שקל בראשון לחודש. הכולל של שלמה אמור להכניס כסף אבל אין לדעת מתי, והחשבון כבר במינוס של 1700 שקלים.
אולי נהיה במינוס ודי? לא אשים לב לספרות האדומות?
נמאס לי להיות מחושבנת על כל דבר. אני צריכה בגד.
***
שלמה הלך לכולל ונשארתי עם שולמית. מצוברחת ועייפה. מרגישה רצון לצאת קצת, אבל לאן? אין לי אפילו כסף לקנות.
החלטתי לצאת בכל זאת.
לקחתי את הארנק עם כרטיס האשראי, התלבשתי בבגד שכמעט התייבש מהכביסה של הבוקר, בקבוק לשולמית, ויצאתי.
הגעתי למרכז הקניות. אנשים ונשים הילכו לכל הכיוונים. לא היה לי כיוון מוגדר חוץ מלהסתכל עליהם. נשים נכנסו ל"מיי פרינססה" ויצאו משם עם שקיות. אחרות יצאו עם עגלה תפוחה מ'זול בשפע' הישר למונית או לרכב פרטי.
איך אנשים מצליחים למלא עגלות?
הרגשתי עלוב. כולם מרוויחים ורק אני לא מצליחה לצאת מהמצב. הנה, אני עובדת, וגם כאן, אין כסף. איך ייתכן? מה כולם עושים?
התחשק לי לעצור את הגברת המגונדרת שיצאה מ'פלייט' עם שקית מתנות ענקית ולשאול אותה כמה היא מרוויחה לחודש.
הי, המגונדרת הזו היא לא אחרת מברכי סימוני. והיא מתקרבת אליי בצעדי ענק.
"נעמה", היא קראה בקול גדול מדיי.
התקרבתי אליה. "ברכי. לא כולם חייבים לדעת ברחוב איך קוראים לי".
היא צחקה לעצמה. "גם המורות העירו לי כל הזמן על הקול הגדול שלי. את עובדת כמורה?"
"לא. אני מזכירה".
"יפה לך. את נראית טוב, גדולה מהחיים. מטופחת ופורחת. רואים שטוב לך".
היא הניחה את השקית הענקית על המדרכה. "אני ה'שרתית' אצלנו בעבודה. כל פעם שצריך לקנות מתנות חושבים שאני זו שחייבת ללכת לקנות", התלוננה.
"במה את עובדת?" הייתי חייבת.
"במשרד רואי חשבון. אני מנהלת החשבונות הכמעט ראשית שם. בכל זאת יש לי תפקיד משני להיות אחראית על רכש המתנות".
העזתי פניי: "בטח את מרוויחה כהוגן, עד שנוח להם לבקש ממך".
היא מוללה את קצוות השקית בידה. "שכר מינימום נחשב אצלך לשכר הוגן?"
לא הבנתי. "אבל איך? את מנהלת חשבונות".
"ולמנהלת חשבונות אמורים להיות חשבונות בנק מנופחים?"
השיחה הממה אותי. "שיהיה לה את מה לספור".
הטלפון שלה צלצל, היא התנצלה, הבטיחה להיות בקשר, ועזבה את השטח תוך שהיא עונה לטלפון.
השאירה אותי לבד עם המחשבות.
אני לא הכי מסכנה. יש עוד. מנחם אותי? לא ממש. אז למה ההרגשה שלי השתפרה?
עשיתי כמה סיבובים. בהחלטה של רגע נכנסתי ל'זול' וקניתי חטיף שוקולד. חשבתי שאני נראית תמוהה. אישה שעומדת בקופה בשביל חטיף שוקולד אחד.
'בטח אנשים חושבים שאני מרוויחה הון תועפות והולכת כל יום כדי לקנות חטיפים בסופר', חשבתי בהנאה. זה רק אומר שלא כל מה שנראה בחוץ, נמצא גם בפנים.
הלכתי לפינה נסתרת, שולמית גרגרה. היה ברור לה שהשוקולד עבורה. לא התחשק לי שהיא תתלכלך. הנחתי אותו בעגלה ונתתי לשולמית לדדות לידי.
לא יכולתי להתחמק ממפגש עם הנדה. היא צעדה בדיוק מולי.
את הנדה הכרתי כחברת ילדות. אבא שלה שימש בתפקידים רבים. היו שאמרו שהוא זה שמחליט על כל ילד בשכונה היכן ילמד אם בכלל. הוא היה אחראי לניהול החיידרים, הייתה לו יד בהחלטות של בית הספר, וכל דבר בשכונה עבר תחת ידיו.
הנדה למדה בכיתתי, אך לא הצלחתי להתחבר איתה. גם לא ממש רציתי.
היא הייתה שקטה והתרכזה בלימודים. לא הסכימה להראות ציונים או מבחנים שלה, והשמועה אמרה שהיא גאון מהלך. כמה בנות שהצליחו להציץ ובת אחת שהמורה חילקה לה בטעות את מבחנה של הנדה דיווחו על ציונים של לא פחות ממאה אחוזים.
כולן ידעו של הנדה יש יכולות. וכולן ידעו שלא את כולן יהיה לה אומץ להגשים.
הדרכים שלנו נפרדו בסמינר. אבל כשהיא הלכה מולי, עם אותה הליכה הססנית, מיד זיהיתי שזו היא.
גם היא זיהתה אותה ונעצרה.
"את מוכרת לי. אימא של רות?"
"אימא של שולמית, הנדה. נעים מאוד". הרמתי את שולמית וחיבקתי אותה.
היא התבלבלה. "את לא אימא של רות מא'2?"
"את רוצה לומר לי שאת מורה?" נפלט לי.
"נעמה!" היא זיהתה פתאום. צבטה לשולמית בלחי. "היא דומה לך. אני מורה בבית הספר בשכונה. חשבתי שאת אימא של תלמידה".
הנדה מורה! "איך זה ללמד?" שאלתי.
"את בטח זוכרת אותי השקטה מהכיתה. גם בסמינר הייתי כך. ובתור מורה אני גם לא מרבה לדבר בחדר מורות, אבל בכיתה יש לי משמעת מלאה".
נדהמתי ממה שאמרה, ועוד יותר נדהמתי מאורך המשפט. מעולם לא זכיתי לדבר איתה שיחה כל כך ארוכה.
"איך את מסבירה את זה?"
"זה לא שלא היה לי ביטחון עצמי. אימא שלי טענה כל השנים שלא היה לי צורך. הייתי קצת מרוכזת בעצמי. עד היום אני קצת אנוכית". היא ליטפה בלי משים את שערה של שולמיתי.
נהניתי מגילוי הלב. מעולם לא היינו קרובות, והנה חל בה שינוי לטובה והיא כבר משתפת חברת ילדות נושנה ונשכחת.
"יש לי תלמידה שמזכירה לי אותך. בעלת מוטיבציה, יודעת מה היא רוצה בחיים. את גם כזאת, נכון? בטח את עובדת באיזו עבודה מנהלית".
המחמאות נעמו לי והציקו לי באותה מידה. "כמעט מנהלית. מנהלת משרד". היא פערה את הפה וסגרה מיד. הטקט שלה מנע ממנה לומר לי: 'לא הייתי מאמינה עלייך'.
במקום זה היא אמרה: "יופי. שמחתי לפגוש אותך. אולי עוד אהיה מורה של שולמית. נראה לך שהיא תהיה ממושמעת?" חייכה.
"אצלך? בטוח שכן", הבטחתי. ונפרדתי לשלום מהמורה הנדה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
