קוראים לו שלמה. הוא עובד כמנהל המטבח במסעדה ידועה במרכז העיר. עבודה במשמרות, קשה ומאתגרת. במסגרת תפקידו הוא נדרש לבדוק אחר מלאי הציוד במטבח, ובעת הצורך לספק מוצרים חסרים מהחצר הצמודה לחלק האחורי של המטבח. המראה הנקי והמטופח של חזית המסעדה, לא מסגיר בשום אופן את שמתרחש בירכתיים, מקום בו עובר שלמה מידי יום אין ספור פעמים: פסולת ואשפה מפוזרים, רמפת-מעבר רעועה, ידית הדלת החיצונית- חדה ומסוכנת, ומעל הכל- צינור מים שלנצח מטפטף. לא יועילו כל תחנוניו של שלמה, לסידור הליקויים בחצר. איך אמר לו משה, מנהל המסעדה? "לא מתאים לך- פשוט לך". הוא לא רוצה ללכת. אין לו לאן. וממשיך לעבוד יום יום, בלב פועם, בסביבת עבודה מטונפת ובתפילה כי לא יאונה לו כל רע.
אך לא היום. היה זה עת התבקש לסור לחצר על מנת לחדש את מלאי בקבוקי השתייה במקרר הגדול. ומהר. הוא רץ, נטל שני ארגזים, ובדרכו חזרה, עת עלה על הרמפה הרעועה והרטובה, החליק. הוא ניסה להתייצב, אך מסתבר שעשה זאת לא נכון, ומה שראה מול עיניו היה פרץ דם מעל עינו הימנית, ובקו ישר- המשיך לאפו.
בביש מזל, כאשר ניסה להתייצב, כשהוא אוחז בידיו שני ארגזי שתיה, נחרטו פניו בידית החדה. כך, ברגע אחד נוסף לפניו "קישוט", ולתמיד.
אין חולק כי אחריותו של מעסיק לדאוג לבטיחות ולתקינות המעברים ואמצעי הגישה של עובדיו. עובד הטרוד בעבודתו, שואף למלא אחר הוראות המעביד בזריזות וביעילות. לא ניתן לצפות ממנו לבדוק האם הדרך בטוחה והאם מומלץ לעבור בה, או כדאי לחפש מעבר חלופי. מעסיק שלא ממלא אחר חובה זו, הרי הוא רשלן, ויהיה עליו לשאת בנזקו של עובדיו אם חלילה ייפגעו.
גם המחוקק, וגם בתי המשפט הכירו בחובה זו. כך נקבע בסעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל-1970, כי "על המעסיק לספק אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבור בו… המעברים והמדרגות בבניין יהיו ללא הפרעה של חומרים…" וכן בשורה של פסקי דין נקבע כי "המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים על מנת למנוע מן העובד סכנות מיותרות, וכן להזהירו מפני סכנות קיימות. זאת לצד חובתו של המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות שניתן לצפות מראש בשל המקום בו מתבצעת העבודה".[1]
בשורת פסקי דין, הושתה אחריות על מעבידים, במקרים בהם נגרמו לעובדים נזקי גוף, כאשר המעסיק יכול וצריך היה לצפות הנזק, ולתקן המפגע.
מעביד חייב להדריך את עובדיו, להזהירם בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד.[2]
לשלמה נקבעה נכות צמיתה בפנים, בשיעור של 10%. סך הפיצוי עמד על כ- 250,000 ₪ שגילמו את פגיעתו: הפסד שכר לעבר (עבור הימים בהם שהה באי כושר, לא יכול היה לעבוד ולהתפרנס), הוצאות לעבר ולעתיד (רפואיות, הוצאות עזרה, הוצאות ניידות ועוד). וכן הוצאות בגין כאב וסבל.
[1] ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח 72
[2] ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
