משהו בליבי נהיה רגיש יותר לכאב של הסובב אותי/ טובי ברון

החורף של אותה שנה
היה קר ורטוב מתמיד.
יש כאלו שהחורף מזכיר להם בית וחמימות ומרק מפנק. לי הוא התחיל להיות
קצת מדי קר באותה שנה.
"חורף זה זמן ששדכנים מתקשרים" אמרה לאמא שלי איזו שדכנית מחוכמת
ומנוסה. "לא עוזר שהם מתקשרים" הגיבה אמא שלי. "צריך אחד שד' ייתקשר
ויאמר לגביו: זה הרעיון שלי. אותו הועדתי לבתך".
היו טלפונים ובירורים. אבא שלי תלמיד חכם שמבין ומדבר בלימוד ואמא
שלי אישה חכמה שמבינה ומדברת מה שצריך כדי להרגיש "אם יצא משהו
מהשידוך הזה"…
שום דבר לא התקדם. בכל אופן לא אצלי. אצל שבי חברתי דווקא כן. נולד בן
שני. היא התקשרה לבשר לי. שמחתי איתה באמת (מה זה קשור? היא לקחה
לי את התינוק שלי? למה נראה לי שהיא נחנקת מעבר לאפרכסת? טוב, שמעתי
פעם שאחרי לידה כולן רגשניות כאלה…)
ואז הגיעה הצעה מעניינת. לא שידוך, אבל לפחות הצעה: "מדברת פלמונית מסמינר
הרב וולף. האם תהיי מעוניינת לרכז את הסמינריון למדריכות מטעם הסמינר?"
לא שיחקתי את המשחק הדיפלומטי של "אחשוב על זה".
"כן, אשמח" עניתי בכנות. "צרפנו אלייך את גיטי -כוח צעיר שמבין את הבנות
היא למדה שנתיים מתחתייך ומצאנו לנכון לשלב ביניכן".
בלעתי קצת אויר. אחר כך נשמתי אותו בחזרה. אני כבר זקנה בשביל להבין
את הבנות? קול פנימי אמר לי: "תנסי, תיפתחי. אולי זה לא כל כך נורא לרכז
פרויקט עם מישהי שצעירה ממך בשנתיים". וטוב שכך.
גיטי התגלתה כעוד מתנה בדרך. בחורה מוכשרת ושמחה. מהרגע הראשון
הרגשנו שאנחנו חושבות וממציאות באופן דומה.
באחת מפגישותינו היא הביאה איתה את הרשימה של המטלות לביצוע ואני
הבאתי את זו שהכנתי. היבטנו בפתקים והתחלנו לצחוק… כתב היד והתוכן
כמעט זהים. פתאום היא שאלה במפתיע: "תגידי, מתי נולדת?" נקבתי בתאריך.
החיוך שלה קפא לרגע ואז הפך לפרץ צחוק של אנשים שגילו משהו מוזר.
"טובי, נולדנו באותו יום, באותה שעה, בהפרש של שנתיים!"
"הוי, את מאמינה בשטויות האלה?" הקשיתי וסיפרתי ממה שכבר למדתי
במסגרת עבודתי בפרברי תל אביב עם תלמידות שלהן "סבתות אסטרולוגיות
מדופלמות".
"מי שנולד בתאריך x יהיה קמצן אבל אל תתפלא אם תהיה לו נטיה לפזרנות
פתאומית. מי שנולד בתאריך y יהיה פחדן אבל יכול גם להפגין ביטחון מוגזם.
בסוף איבחון כזה בן אדם מתאבחן בפיצול אישיות" – סיכמתי את התייחסותי
לנושא. לא יכולתי להתווכח עם העובדה שמצאתי בגיטי חברה –כפילה.
הנה זה קורה כמו בימים "שהיינו צעירים": עיסוק, סיפוק וקשר שיש בו עומק
רגש וענין.
שבועיים ליום הולדתנו המשותף תכננו לנסוע לכותל ביחד, ולשאול נשאל
ממנו את שמובטח בתהילים: "ואתנה".
מאז ומעולם הקפידו במשפחתי שיום הולדת יהיה מיוחד לתפילה ותחינה (בלי
לסתור את העובדה שהוא מסתיים במשהו טעים ב'גאולה'…)
קבענו להיפגש בתחנה המרכזית בירושלים. הגעתי לשם כמעט בזמן. כבר
הכנתי את הטקסט שיסביר את האיחור אבל לא הזדקקתי לו. גיטי לא נראתה
בשום אופק. טלפון סלולרי עוד לא היה. בביתה היה תפוס כל הזמן. הלחצנים
הכבדים של הטלפון הציבורי בתחנה המרכזית כבר התעצבנו עלי והפגינו נגד
אחת הספרות במספר הבני ברקי. החלטתי לקחת אוטובוס לכיוון 'גאולה'. אולי
היא התבלבלה וחשבה שכך מתחילים את היום הקדוש?
משום מה לטלפון של שלמה הפלאפל בגאולה היא דווקא נענתה. "איפה את?"
"איפה את טובי? שתהיי לי בריאה" היא המשיכה בלי לנשום. "חיפשתי אותך
בעבודה כל הבוקר. לא מסרו לך? הכל קרה כל כך מהר. אתמול נפגשנו פגישה
שלישית והיום וורט. בואי אני חייבת לראות אותך".
"ואני חייבת לראות את הכותל" – לחשתי לתוך תוכי.
אותה תפילת מנחה היא המנחה שאגיש לריבוני עד אחרית הימים. היה בה
בתפילה תלות מוחלטת ואהבה חדשה ועמוקה עמוקה עם מי שלעולם לא
יעזוב אותי. אין עונג גדול מתפילה כזו.
משהו בליבי נהיה רגיש יותר לכאב של הסובב אותי. אני יודעת מה זה להרגיש
קצת בצד… תמיד ידעתי שהלב הוא שריר. בבוקר שלמחרת אירוסיה של גיטי
למדתי עד כמה הוא מתגמש עם השימוש בו.
הוזמנתי לאמן הצגה ביהוד. נכנסתי לכיתה ח'. סיפרתי להן את העלילה שתוצג.
פתאום הבחנתי בילדה שניסתה להילחם בדמעה סוררת. קראתי לה לנסות
להציג את התפקיד הראשי.
הסגנית שעמדה לצידי הפנתה את גבה לבנות ולחשה: "סמדר הזאת הייתה
בכיתה קטנה. אם היא תקלוט יותר ממשפט אחד בעל פה יצמחו לי שערות
על כף היד".
"קראתי לה. אני לא אשלח אותה חזרה. בואי נאמין בד'"- זה מה שהלב שלי
אמר למחרת היום ההולדת אותו ביליתי לבדי בתפילה רטובה.
סמדר ניערה את השולחן וזעקה בדמעות משפט מתוך הטקסט.
כל הבנות מחאו לה כפיים. פעם ראשונה בחייה שמישהו מחא לה כפיים.
לחשתי "טאטא הלף, אבא תעזור לי לעזור".
"את יודעת מה, סמדר, תביאי קלטת ריקה. אני אביא ווקמן. נקליט את התפקיד
שלך. תגידי לאמא שלך שתפעיל את הקלטת לידך כשאת ישנה…" (אין לי מושג
מאיפה הבאתי את הרעיון הזה- רק ד'!)
ארבעה ימים אחר כך חיכתה לי סמדר בפתח בית הספר ודקלמה 6 עמודי
פוליו על פה. היא הייתה מקסימה בתפקידה הראשי. בהמשך התקבלה לתיכון
והתחילה להצליח.
דברים טובים באמצע הדרך
לפני כשנתיים הופעתי בקהילה חרדית חמימה וקטנה בצפון הארץ. בסוף
ההרצאה ניגשה אלי מישהי עם מטפחת צנועה ומתוקה לראשה ותינוק שמח
בידיה.
"טובי, את בטח לא תזכרי אותי. קוראים לי סמדר… את נתת לי תפקיד ראשי…
סיימתי תיכון בהצלחה ניסית. התחתנתי. למדתי פסיכודרמה. בעלי אברך. יש
לי 8 ילדים".
חיבקתי אותה ולא הצלחתי לעצור את דמעותיי )מי יודע אולי לסגנית יש היום
צמות על כפות הידיים( היא לחשה לי: "התחתנתי הרבה שנים לפנייך ותמיד
התפללתי שד' ישמח גם אותך. ידעתי שרצית לשמח אותי. וד' לא נשאר חייב…

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

"השם, תשַמח את הוריי”, בכיתי בתחינה טובי ברון כותבת לך…המסע פרק ב' טובי ברון: "איך זה יכול להיות? למה כולן מתחתנות בקלות ורק אני עושה בעיות?" "נעלתי את החלון ואת הדלת והתיישבתי לבכות"… טובי ברון “למה את כותבת שכשמתפללים ד’ עונה? התפללתי בלי סוף ולא נעניתי…"