בס"ד
"שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו"{שמות ט"ו, כ"ה}
"מבאר הרמב"ן שאין הכוונה למצוות. כי המצוות כולם ניתנו רק לאחר מכן, בסיני.
אלא שהדריכם בהנהגות: לאהוב איש את רעהו, להתנהג בעצת הזקנים, להצניע לכת באהליהם בעניין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר,
לומדים אנו מדברי הרמב"ן האלו, עד כמה הקפידה התורה על מידות טובות והנהגות דרך ארץ. שעד לפני קבלת התורה הדריכם הקב"ה בהנהגות הבית וביחסים טובים עם תגרי אומות העולם הבאים למכור להם סחורות". [מראש אמנה למרן הגרא"מ שך]
הדור העצום הזה שהיתה לו קריעת ים סוף וחווה את יציאת מצרים שראה את האלוקים בבחינת זה קלי ואנוווהו , ואחר כך זכה במן ובבאר, בענני הכבוד ועמוד האש. הדור הזה היה קרוב לאלוקים קרבה שלעולם לא נוכל לדמיין.
והוא לומד בתחילת הדרך את הלכות דרך ארץ. שלום עם הגוי הבא למכור סחורתו, ולשמוע בעצת הזקנים…
זהו? אלו ההלכות הראשונות של עם הסגולה? דברי האלוקים ההתחלתיים ביותר, הבסיסיים? מה המיוחד בדברים פשוטים אלה, שכמעט מובנים מאיליהם??
כהן גדול היה בראדין, ה"חפץ חיים", וראדין עצמה, משכן היתה, קודש לה' ולתורה. רוחות הקומוניזם וההשכלה הביאו עננים שחורים על שמי אירופה, ומיטב הנוער היהודי נסחף ברוחות הללו.
אבל ראדין, תיבת נוח היתה, שום רוח לא יכלה לחדור בעדה. נער אחד חשב אחרת, פוקר היה, וספרות התקופה כבר הרעילה את נשמתו כהוגן, אבל זקוק היה למקום לזמן מה, טרם ימשיך הלאה, והוא חשב על ראדין, ייבלע בין הבחורים והסטנדרים, יחליף כוחות וינוח שם, ואחר כך ימשיך הלאה, רעיונותיו רחוקים היו עד מאוד מן הגמרא אבל מי יוכל לדעת?
כך הגיע אל העיירה הקטנה, ליל חורף מושלג ואופייני, הרכבת מותירה אותו בודד על הרציף. והוא פונה אל הבית החם מכולם, הלוהט והיוקד, בית המדרש. אבל החפץ חיים, עיניים יוקדות לו, הוא מפלח את ליבו של הצעיר כמו תער מלוטש. "לא" הוא אומר בנחרצות, "לא נכנסים בטומאה אל המשכן, אין מקומך אצלנו" הצעיר משפיל מבטו ובוטש בקרקע ברגלו.
"ובכן, לא תמים כלל וכלל הרב הזקן שמולו, נגוזו תוכניות החופש שלו… "רק היום, הוא מבקש, רק אלון היום בישיבה ומחר אמשיך בדרכי. הן הרכבת עזבה זה מכבר, ובחוץ קר, קר כל כך".
החפץ חיים נחרץ עד מאוד. הוא לא יפקיר את תלמידיו ולו ללילה אחד, "בביתי" כך אומר לו. "בביתי תישן הלילה ומחר, תוכל להמשיך",
במבוכה ניכרת משרך הצעיר את רגליו. מה יכול לעשות? יישן בביתו של הכהן הגדול. ומחר ימשיך מכאן. אי נעימות אופפת אותו, אי נעימות רבה מאוד.
ובלילה, הקור מתעצם שבעתיים, עוטף את העיירה הקטנה בשלג עמוק, וברוחות מקפיאות.
החפץ חיים עדיין לומד. יושב הוא אצל הגמרא ומתחמם לאורה. אך פתאום הוא מתרומם, נוטל את מעיל הפרווה שלו וצועד אל מיטתו של הנער, זה שפרק עול, ואין מקומו בישיבה, חרש הוא גוחן אליו ועוטף אותו היטב היטב למען ייחם לו, למען יישן טוב בלילה הקר…
"ועוד למדים אנו מכאן כי גם בשעה שהולכים כשעמוד הענן הולך לפניהם יומם, ונמצאים במדרגה
גבוהה של יציאה מיציאת מצרים לקראת מתן תורה גם אז חייבים לשים לב לאותם פרטים "קטנים" הנוגעים להתנהגות בן אדם לחברו או צורת ההנהגה עם תגר נכרי הבא למכור להם סחורה"{שם}.
האנשים הגדולים באמת אף פעם לא היו גדולים מידי בשביל מעשים קטנים. הם אף פעם לא היו חשובים מדי בשביל מעשים פשוטים.
השלמות הגדולה ארוגה מתכים קטנים, קטנטנים, ורק הקרובים אליהם באמת יודעים כמה זעירים התכים וכמה גדולה השלמות.
המלצרית באולם השמחות והפקידה בקופת החולים, מוכר הנעליים מן החנות במרכז המסחרי ואפילו הפיליפינית של סבתא שלי. האם אנחנו יודעים שהם הקומות הראשונות בבנין האישיות שלנו?
לא נשלח את ילדינו ללמוד עם ילדיהם, וגם, מן הסתם, לא נוכל להסב עימם מאותה הקדרה. אז מה???
אך האם נדע להודות בהערכה? או לבקש מתוך כבוד? האם יוכלו הם להעיד כי יש בנו דרך ארץ? האם טבועות בתוכנו הנהגות של שלום?
המזכירה בעבודה, הקשיש בתחנה, הילדה הקטנה שהייתה לפנינו בתור, והילד שרצה לחצות את הכביש…
מה להם יש להגיד עלינו? כמה דרך ארץ היתה לנו אליהם? כמה מידות טובות הפגנו כלפיהם?
השכנים שמפריע להם רעש, הבעל שמבקש למרות המהומה שנאכל לצידו את ארוחת הערב. והאחיינית ההיא, שצריכה ברכה למדריכה שלה שאת מי זה בכלל מעניין…
לא מצוות של ממש, לא לאווים או איסורים, לא הכשרים מהודרים, או הלכות שבת מורכבות וקודים חברתיים מחייבים.
רק מעשים קטנים, מידות טובות, דרך ארץ.
"סוד הדברים הוא כי המדרגות הגבוהות בנויות על מעשים "קטנים" ומעשים קטנים אלו אינם רק בתחום של מצוות מפורשות ואיסורים מבוארים , כי אם גם בתחום של הנהגה הוגנת של בן אדם לחברו, ובין איש לאשתו וכל הנהגת הבית , אפילו " להתנהג בעצת הזקנים" היא הנהגה הנדרשת על פי התורה ואפילו בעניינים שאינם דברי הלכה , משום שזוהי הנהגת דרך ארץ נאותה והנהגת דרך ארץ נדרשת מהאדם השואף להגיע לשלמות. כי אין שלימות וגדלות בתורה וביראה מבלי שלימות בהנהגת דרך ארץ.
לא רק מעשים גדולים יגדלו אותנו, לא רק נסיונות עצומים יחשלו אותנו. הנהגה הוגנת, איכפתיות עד אחרון האנשים שלא שייכים למגזר שלנו, דרך ארץ לכל בן אנוש באשר הוא. ומידות טובות גם לתלמיד פוקר שבא במרמה וייסע מכאן עם שחר, גם בעבורו…."
להיות גדולים?
רק מהחיים היומיומיים עצמם.
להיות גדולים מהחיים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
תודה על הכתבה הנהדרת
ועל היכולת הנדירה הזאת לקחת ענין מתוך הפרשה ולהביא אותו כל כך קרוב ומוחשי אלינו
ומעשי בחיי היום יום
בצורה מעניינת ומרגשת!!!
יישר כוחך
תודה רבה רבה!!!
נוגע ללב ונותן המון
אין לי מילים