מה אני עושה עם הילד הזה ?! הוא לוחץ לי על כל הכפתורים שמוציאים אותי מהכלים!

שיתוף ב email
שיתוף ב print

כמה מורכב ומאתגר היום להיות אמא.

ובמיוחד שהמשפחה והיחסים בתוכה הם מרכז חיי. אני כל כך רוצה להיות אמא טובה, רגועה, מכילה ושמחה.

זה כל כך חשוב לי. ומאוד לא פשוט.

בדורנו יש התפתחות רבה בכל התחומים. אנו מבינים היום שהעולם הולך לכיוון מאחד, לכיוון הוליסטי. יודעים שיש קשר בין עניינים שונים כגון: גוף ונפש. מצב רוח ולמידה. שעות שינה ויצירתיות. תזונה ומחלות ועוד.

וגם אצלנו האמהות ישנה כיום הבנה ומודעות רבה, שכדי לחנך את ילדנו ל"דור ישרים יבורך", יש לשים דגש רב להיבט הרגשי-הנפשי שלו. כמו: כמה חשוב שיהיה שמח, שיקבל את כל החום והאהבה והתשומת לב שצריך, שיהיו לו חברים שאוהבים אותו והוא אוהב אותם, שיהיה לו ביטחון עצמי, שיביע את אשר על ליבו ולא ישמור בבטן. שיעריך את עצמו וכד.

הילדים היום מקבלים מאיתנו את הלב. אנחנו מרגישים אותם והם מרגישים אותנו. יש לנו שפה מיוחדת איתם. הרבה מגע, חום, מילוי הצרכים שלהם באופן האופטימלי.ואנו ההורים משקיעים רבות בהתבוננות והעלאת המודעות איך לתת עוד ועוד לילדנו.

בד בבד עם עליית המודעות, ובעצם עם ההזדהות שלנו עם רגשות הילד שמולנו, הלכו והתערפלו הגבולות בינינו. אנו מוחלים מהר על כבודנו, מגמישים גבולות בקלות, מעלימים עין מחוסר ברירה. מסבירים ומסבירים ומאיימים ושוב עד ש…זה באמת עובר כל גבול.

ואז. אז באה ועולה (או נאמר משתלטת עלינו) האמא הכועסת.

שעם כל הכבוד – לא ממש עוזרת. ואז את מנסה שיטות שונות של פרצופי אכזבה, עלבון ונקמה. צעקות ואפילו מכות, שלא נדע.

מתעמתת עם הילד ראש בראש ובכלל לא תמיד מנצחת.אאוטש.

אז מה עושים?

אולי את מאלו הרצים לטיפולים רבים ומגוונים, וקבוצות להנחיית הורים, שולחת את הילד להמון "חוגים". כועסת על הרב,הבעל  או המורה ומוצאת מורים פרטיים.ומחפשת תמיד עוד מכונים ואבחונים.

או שאת מאלו המתייאשים. 'נו, אלה החיים', 'אולי זה בגלל מעשי הרעים', ובמקרים רבים חותמת 'הכל מאת האלוקים'.

אז מה  נכון? הרי הכל הרי מושגח ומדויק ומכוון עד אינסוף…אז בואי תשמעי חידוש!!

קיבלת עכשיו מתנה. מתנה גדולה גדולה. כן ממש עכשיו שהעצבים עולים לך מהלב לראש ומאיימים להשתלט על כל חלקה טובה. עכשיו יש לך הזדמנות ! קיבלת את האות להתחיל בהתבוננות.

לדוגמא, כשעולה רגש חזק של כעס. נשמי, עצרי וחשבי בכנות, ממה באמת הכעס נוצר? מהילד החמוד והפעיל שמולי או מאזלת היד שלי. מהכח שיש בילדי או מהעייפות שהצטברה אצלי. מהמילים שהילד זורק או מהבלבול שלי בין הרצון להשאר חברה שלו לבין לחנך אותו.

כשתתחילי להסתכל מגבוה ובבירור על מהלך העניינים, מהר מאוד תגלי, שזה נושא שלא פתור אצלך,זה הכעס שלך על עצמך שיוצא מולם.זה החוסר אונים שלך שהופך להרמת יד.

זאת את הילדה הקטנה שהפכה לאמא, ככה כמעט בלי הכנה ועכשיו את צריכה להיות לאות ולמופת ולתת דוגמה. ורגע גם כמובן –  להיות חברה. לא פשוט בכלל !!

הנה לסיום כמה רעיונות להרגעת הרוחות ולקירוב הלבבות.

  1. מחשבה – להתבונן בתוכי, בלבבי,ולזכור שיש שם ילדה קטנה שצוחקת מפחדת, כועסת ובוכה. לתת גם לה מקום. וזמן. לשוחח איתה לעומק. ואפשר ורצוי בכתב. ואחר כך לתת לה לשוחח עם האמא הטובה מכולם (זו גם כן את) שתמלא את כל בקשותיה.
  2. דיבור – עם בן הזוג הילד או הילדה- בארבע עיניים על הרגש שלי ושלו, מה טוב ונעים ומה באמת רוצים.
  3. מעשה – פעולה טובה לעצמך. לתת לילדה שבך להשתחרר.

אהבתם? התעצבנתם? יישמתם? יש לכם שאלות? מוזמנים לכתוב לי..ושתדעו רק שמחות.

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

חדש באתר

4 תגובות

  1. מדהים.
    אני חושבת שאחוז גדול מהתגובות שלנו מגיע מהתמודדויות פנימיות
    ומקומות לא פתורים
    תודה שהעלת את הנושא
    חיזקת אותי ברגע קשה…
    אולי גם לחזק את הילדה הקטנה והאמא ׳הגדולה׳
    שהן בסדר, שיהיה בסדר
    שאני עייפה וכ׳כ משתדלת
    ובעז׳ה גם אצליח
    למרות שעכשיו הכל הפוך….

  2. מזדהה כל כך!
    אמנם הבכור שלי רק בן שמונה וחצי אבל יש לי מולו כל כך הרבה רגשות קשים סביב הסמכות והגבולות

    אנסה להיעזר בכתבה הזו. תודה!!!

  3. כתבה יפה ומחדשת. תודה.

    שאלה:
    "דיבור – עם בן הזוג הילד או הילדה- בארבע עיניים על הרגש שלי ושלו, מה טוב ונעים ומה באמת רוצים."

    האם נכון להורה לשתף ילד מתבגר ברגשות קשים כמו: פגיעה, כעס, אכזבה, פחד שמתעוררים בעקבות קונפליקט מולו? האם ילד לא חייב להרגיש שההורה העומד מולו חסין ולא נשבר?

    1. לפני שאנו הורים אנו בנ"א , ילדים יודעים את זה. כשאנו מציבים לעצמינו יעדים "מלאכיים" זה רק מלחיץ אותם והפער גדל….
      ביטוי קושי לא מראה על חולשה, להפך, זה רק מעצים את המקום הרגיש והמתחשב שאנו רוצים לפתח אצלו. כמובן שהחשיפה צריכה להיות מאוזנת ומותאמת לשומע. ..
      זה אולי לא בדיוק הדוגמא המתאימה
      אבל אני לא אשכח שאבי התנצל יום אחד בפניי על טעות שעשה. אז רק הערכתי אותו יותר.
      ידעתי שהוא כעס עלי אבל כשאודה בטעותו ידעתי שהוא אבא שלי…
      בהצלחה!

      אגב ממליצה לקרא את הספר החדש של יצחק ברינדווין"יש לך אש?"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.