חולי הצליאק נתקלים לא אחת בבעיות הלכתיות. מאחר והמודעות למחלה זו החלה בעשורים האחרונים בלבד, הרי שבספרות התורנית ההלכתית אין כמעט מענה לשאלות הקשורות במחלה. מפתיעה ביותר העובדה, שמתוך חיפוש במאגר של כ-20,000 ספרים תורניים, נמצא האיזכור למחלת הצליאק בשלושה מקומות בלבד! מה שגורם להתמודדויות הלכתיות רבות, העומדות תלויות ללא מענה.
במאמר זה נתמקד בשאלות ההלכתיות העיקריות עמן מתמודדים חולי הצליאק, ובמסקנות ההלכתיות שהורו פוסקי דורנו, בשאלות שהרצנו לפתחיהם.
אכילת מצות בפסח
בהתקרב חג הפסח, הרי שכבכל שנה עולה השאלה בנוגע לאכילת מצות בפסח. ובכן, ראשית יש להבחין בין ליל ט"ו ניסן – ליל הסדר, שבו מצות אכילת מצה היא חובה, ובין שאר ימי חג הפסח, שבהם אין חובה באכילת מצה, אלא רק קיום מצוה. לפיכך, בכל ימי חג הפסח (מלבד ליל הסדר), אין צורך לאכול מצה כלל, ואף נוסיף בזה, שמאחר ואין צורך לאכול מצה, הרי שיש בדבר איסור מוחלט מבחינה הלכתית, שהרי התורה מצוה אותנו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", וכך אנו מוצאים את עצמנו עומדים בפני המסקנה, שבמידה ואין חיוב הלכתי לאכול מוצרים המכילים גלוטן, הרי שעל פי ההלכה יש בדבר אף איסור, ואין טעם להחמיר בדבר זה.
עיקר השאלה העומדת בפנינו, הינה על ליל הסדר, שיש בו חיוב אכילת מצה מן התורה, (וזוהי כמעט המצוה היחידה שאנו מקיימים על ידי אכילה), ומאידך אכילת מצה יכולה להוות סיכון לחולי הצליאק. ובכן, תחילה אנו צריכים להקדים ולומר, שכמות המצה הנצרכת לקיום המצוה בליל הסדר היא "כזית", אלא שבמידת "כזית" זו רבו השיטות. יש הסוברים שזוהי כמות של 27 גרם, יש הסוברים שזהו 15-17 גרם, אולם ישנן שיטות רבות שחולים שקשה להם אכילת מצה (ובודאי חולי צליאק שהדבר מסוכן עבורם), יכולים להסתפק בשיעור מזערי של 5-6 גרם בלבד.
גם בכמות קטנה זו, עולה על הפרק שאלה נוספת, האם לאכול מצות רגילות, או שמא להעדיף את אותן המצות המיוצרות מקמח שיבולת שועל. ויש בדבר זה מקום לספק, שהרי בשנים האחרונות המצות המיוצרות משיבולת שועל נאפות בארץ, מה שמאפשר הידורי כשרות מיוחדים, והרי הן מצות מהודרות ממש[2] שפסק, שעל אף שכל חמשת מיני הדגן כשרים למצה, אך מצה העשויה מקמח חיטה היא המובחרת מכולם. ויתירה מזו, שבמצה רגילה יש אפשרות לשומרה משעת קצירה[4], שהרי מאחר שיכולים לקיים את המצוה בכמות קטנה, אסור עליהם לאכול כמות גדולה יותר הגורמת להם סיכון מיותר. ויש מן הפוסקים[6].
מדברי היעב"ץ בפסחים דף קי"ד ע"א, שכ' שם וז"ל "נ"ל שאם אין לו פת ויש לו שער מאכלים מקדש עליהם שהסעודה קרויה לחם בכ"מ וכל דבר שסועד לחמו הוא היכא דלא אפשר בפת" עכ"ל.
אמנם, חובה לציין, שברכתם של מאכלים אלו נשארת במקומה, כך שאין מברכים עליהם ברכת מזונות והמוציא בתחילה, ואף אין לברך אחרי אכילתם ברכת המזון.
ברכת המוציא וברכת המזון
כידוע, ברכת המוציא נאמרת לפני אכילת פת (דהיינו לחם מחמשת מיני דגן), וברכת המזון נאמרת לאחר אכילת פת. לצערנו, חולי הצליאק אין באפשרותם לברך שני ברכות אלו, מאחר וכל מוצרי המזון המותרים להם, אינם מכילים אף אחד מחמשת מיני הדגן.
ויש להוסיף בזה, שאף אלו האוכלים מצה בליל הסדר בכמות של 5-6 גרם, כפי שהבאנו לעיל, יכולים לברך רק ברכת המוציא לפני האכילה, אבל אינם יכולים לברך ברכת המזון אחריה, משום שבכדי להתחייב בברכת המזון יש צורך באכילת "כזית" בשיעור הגדול, שהוא כ-30 גרם, ופחות מכמות זו אינה מחייבת בברכת המזון, (אולם יש לשמוע ברכת המזון מאחר שמברך ולצאת בכך ידי חובה, שהרי אף בכמות קטנה של 5 גרם יש ספק חיוב ברכה).
אמנם, חובה עלינו להדגיש, כי ישנם הסבורים שאם יאכלו מצה בכמות גדולה של 30 גרם, לא יגרם להם בכך נזק, ויוכלו לברך פעם בשנה ברכת המזון כהלכתה, אולם טעות היא בידם, שהרי מאחר וכמות גדולה כזו יש בה כדי לגרום נזק לבריאותם, הרי שאסור לברך על אכילה שכזו, ואינם מותרים אלא בברכת המוציא לפני האכילה, שיש חיוב לברכה אף באכילת פירור אחד (ובפירור אחד יתכן שלא נגרם נזק), אבל ברכת המזון אין מברכים אלא על אכילת "כזית", ומאחר ויש בכדי אכילה כזו לגרום נזק, הרי אין לברך עליה [2] תנג, א.
[4] כן דעת המהר"י אסאד (או"ח ק"ס),
[6] מקור לדבריו מצינו ביעב"ץ (פסחים קיד, א), ולשון דבריו שם, "נראה לי שאם אין לו פת ויש לו שאר מאכלים, מקדש עליהם, שהסעודה קרויה לחם בכל מקום, וכל דבר שסועד לחמו הוא היכא דלא אפשר בפת".
[7] כך פסק הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, בנוגע לחולה סוכר האוכל עוגה, שאסור לו לברך עליה ברכה אחרונה, אלא ברכה ראשונה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
תודה על הכתבה!
אכן חסר ידע הלכתי בנושא תזונה נטולת גלוטן, וישנם בעיות הלכתיות רבות.
פעם קראתי באחד העלונים של העמותה(שכיום נראה שאינה קיימת)
שעומדים להוציא ספר הלכתי בנושא.
אם ידוע לאי מי על כך אשמח להתעדכן.