מחפשת אי קטן של שפיות/ גיטי מאירוביץ

"תקיפי את עצמך באנשים טובים, ישרים ואוהבים" כך לימדה אותי אימי. ואני, מיום ליום מבינה יותר ויותר את משמעות המשפט.

אם נהיה כנים, העולם מלא בלא מעט רוע, עיוותים וזילות. בכל פעם שהחיים מפגישים אותי עם אותם אנשים או סיטואציות, אני יוצאת חלשה, מותשת ועצובה.

שיתפתי את חברתי במסר הזה והיא חשבה לרגע ארוך ואז אמרה: "את צודקת שנעים להיות מוקפים באהבה וחיוכים אבל אלו לא החיים האמיתיים. החיים קשים, מלאי זוויות חדות ולא פעם כואבים!"

"יכול להיות שאת צודקת," אמרתי לה, "ויכול להיות שאני אופטימית עד גיחוך ולא ריאלית להחריד, אבל אני לא מוכנה לשמוע שאלו החיים. ואת יודעת מה?" הוספתי, "אם אלו החיים, אז אני מחוץ למשחק. אצור לי אי קטן של שפיות ושם אחיה. לא רוצה להתחכך ברוע ולא משנה איך קוראים לו. מעדיפה לחיות בבועה רצופה טוב לב, מעדיפה שיגידו שאני לא ריאלית וחיה בעולם משל עצמי!"

חברתי שמעה את דברי וחשבה רגע ארוך. בסיומו הוסיפה ואמרה: "אין לי בעיה שתגורי בעולם סכריני מוקף בלונים וימבמבם וורוד, אבל את יודעת שאין לך סיכוי לקבל מחמאה אמיתית בעולם שכזה".

"סליחה?" פערתי זוג עיניים, "למה את מתכוונת?"

"תסכימי איתי שהביקורת האמיתית ביותר נאמרת על ידי השונאים שלך. ומחמאה שניתנת מאוייב שווה עשרת מונים ממחמאה שניתנת מאוהב".

מול הטענה הזו לא יכלתי שלא להסכים.

נכון, אבא ואמא שלי חושבים שאני נפלאה ונהדרת, מוכשרת וחרוצה. כשהם אומרים לי זאת כיף ונעים לי, אבל אני לא יוצאת מגידרי, כי איזו אמא לא חושבת שביתה לא מושלמת???

אבל מה יקרה אם הבוס שלי יאמר לי את המחמאות הנ"ל, אוההה מבטיחה לכן שאז אני אפרח ואזרח ואסתובב עם חוט שדרה מתוח מתמיד.

"הסתבכתי איתך" אמרתי לחברה. "מצד אחד, אין הגיון לפתוח את הדלת (הפיזית או הוירטואלית) של עולמי למישהו רע, זהו צעד מזוכיסטי להפליא.

מנגד, אם אותו "רע" יעניק לי מחמאה, זו תהיה המחמאה הגדולה ביותר! שהרי מעשים צריכים לעמוד בפני בקרה של השונא הכי גדול ולא האוהב הכי גדול…

רק למחרת הבנתי שאני עומדת מול הסיטואציה הזו בכל שבוע – ביום שישי, שעה וחצי לאחר כניסת השבת.

בדיוק אז, כשבעלי שב הביתה מבית הכנסת, אני פותחת את הדלת מרצון למלאך רע ולמלאך טוב. המלאך הטוב וודאי שימצא סנגוריה על הכל, ברור שהוא יתלהב מהאוכל והניקיון והילדים הלבושים חגיגית, השאלה מה יאמר המלאך הרע…

אבא אהוב,

למה למען ה' אני מעמידה את תפקודי במבחן שבועי מול מלאך שקורא לעצמו "המלאך הרע"?

הרי אתה שולח לביתי שני מלאכים בכל שבוע, ואתה יודע שאינני מושלמת והבית גם הוא לא מושלם. השולחן אמנם ערוך, אבל הצלחות אינן פורצלן כי השתמשתי בכלים חד פעמיים. הרצפה נקייה ושטופה, אבל לא היה לי כח להזיז את המיטות בחדר הילדים. יש הרבה "אין" בכל ה"יש".

ואני ואתה יודעים זאת.

אם כך, מדוע אני פותחת את ביתי בפני המלאך הרע? מדוע אינני עוצרת אותו מלהכנס?

אבא, התשובה טמונה בעצם השאלה – אני מזמינה אותו כדי שיראה כמה אני מתאמצת! אני לא מעמידה במבחן את התוצאה הסופית כי אם את הרצון והשאיפה. לא בטוח שאקבל ציון גבוה על התוצאות, אבל אקבל ציון טוב בהדבקות במשימה ועל התמסרות ומאמץ.

ואם כר לעבור את המבחן, אזי עדיף לעשות זאת מול האויב ולא מול האוהב. כיון שזהו מבחן בו אני רוצה אישור אמיתי! ציון זה יינתן דווקא מאלו שאינם נמנים על אוהבי.

אבא, אתה שרואה שאני מנסה ומשתדלת ומתאמצת בכל כוחי, בכל שבוע אתה שולח לפיתחי מלאך רע.

אבל דע לך ריבוני, שאינני חוששת. אני  מציבה את עצמי תחת מבחן מידיעה ומבחירה. בכל שבוע אזמין אותו להיכנס וארים את המבט אליך, אבאלה יקר, וביחד – אני ואתה, נבקש שאף הוא יראה את מאמצי ויאמר אמן.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

גיטי מאירוביץ: הילדים שלנו חכמים מאוד! ותנו לי אמא שתתווכח על האקסיומה הזו עד ש… "אז תסביר לי, מי מהם הוא הלבן האמיתי?" הילד הסתבך. "אני לא יודע!" קרא, ומיהר לארון היצירות ושלף משם דף לבן ופשוט. "זה בטוח לבן". זה לא הנכד! זה הבן… אז לקבוע פגישה? לא תלוי כמה הם נותנים… הוכח מדעית: לא תאמיני מאיזה שלב בחייהם את משפיעה על האוצרות שלך! ד"ר חנה קטן