בין הזמנים הגיע אצל רובם של היהודים ההודעה הזו
משיבה נפש. המתמידים שבעם יאמרו
"אפשר ללמוד את הנושאים האהובים ובלי לחץ". ההיפרים שבינינו יבררו
על מסלול מעייף. המשפחתיים יחפשו מתחם בו כולם יושבים על כסאות
מתקפלים ומעלים זיכרונות נחמדים…
לאלו היושבים על ספסל ההמתנה בחדר המצפים לישועה אומרת ההודעה
"עוד שנה עברה…"
הייתי "רק" אחרי השנה החמישית מחוץ לסמינר. את הסמינר סיימנו לא
הרבה אחרי גיל מצוות, כך שטכנית עוד לא הייתי ממש "באה בימים", אבל
להיות בטיול משפחתי בו כל שכבת הגיל שלי הם בעלי משפחות ואפילו אלו
שמתחתיי כבר מצטרפים לטיול המשפחתי בזוגי- זה מצב שעלול להוביל את
הלב להרגשה של: "אמאל'ה אני לא רק באה בימים כמעט גם באה בלילות…"
בימים של עומס עבודה וסיפוק בהם פגשתי עוד בחורות רווקות בעבודה לא
הרגשתי את מה שהרגשתי בפארק הנדיב בזכרון יעקב. דווקא הפארק "נידב"
לי תובנה שתלווה אותי במשך כל ימיי: אנחנו לא בוחרים את המצב. אנחנו
בוחרים איך להרגיש עם המצב. מי שמרגיש מסכן רק ממסכן את עצמו יותר.
הסובבים אותו לא יודעים איך להתנהל איתו והמצב רק מחמיר.
בימים שקדמו לאותו טיול נסעתי עם חברה מהעבודה לצפון. היה בריא
ומשחרר. הרים, סיפורים, ואדיות, בדיחות, מים, דמעות כמים(במירון) – כל
מה שרווקות בריאות צריכות.
ואז יזמה המשפחה טיול משפחתי, כנס או נופש או איך שתקראו לזה. לא
היה לי ספק שאלך ואהנה. "למה, גנבנו ממישהו משהו?"-שאלתי רטורית
את חברתי.
היא הייתה מבוגרת ממני בשנה וחצי והרגישה בת אלפיים וחצי. נפגשנו
איכשהו במסגרת העבודה. היא הייתה בחורה מלאה בשכל ובניסיון. אהבתי
להאזין לחוכמתה אשר נקנתה, לדעתה, ביסורים.
"טובי, זה סיוט לצאת עם המשפחה. שלא תעזי. זה מדכא. את תרגישי כמו
איזו סבתא. כולם יבואו עם האברכים הצדיקים, הם יסחבו על כתפיהם
תינוקים חמודים, ואת תסחבי את הלב שלך. שמעי לעצתי, תודיעי להם שאת
לא מצטרפת", כך סיכמה/ שיתפה/ ציוותה חברתי היקרה וה"קצת ריאלית
ומרירה"
"ממממה??? להישאר בבית זה יותר משמח?? תגידי, את ישנת טוב בלילה??"
"לא"- המשיכה חברתי בתאור חי ומצויר. "אצלנו במשפחה הזמינו צימרים
במירון בערך מט"ו בשבט. שמרו לנו את החדרים עם הנוף והקרבה לציון
הרשב"י. אמא שלי קיוותה שבחדר שלי יהיה לו זוג צעיר ומאושר שאני
אהיה חצי ממנו. ובסוף נשארתי אני הדודה הרווקה עם אחיניות שהיו קצת
נודניקיות. זה נופש? מארועים כאלו צריך לקחת חופש… לוקח זמן להיגמל
מטראומה כזאת…"
"את לא מגזימה קצת?"- העזתי ואז המשכתי בתאור משלי:
"אחיות שלי הן טובות, מחכימות ומלאות הומור. הן לא אשמות שהן התחתנו
מוקדם וטוב. לא צריך 'לכעוס' עליהן על כך והאחיינים\ אחיניות הם לא נלקחו
מ'הפקאלע' שמחכה לי באוצר מתנות חינם".
"מה זה קשור טובי?" (היא כמעט מתעצבנת…) "החגיגות הללו הן באווירה שכל
רווק/רווקה לא שייך/ת לכאן. אולי הייתי צריכה לומר להורים שלי שיקצרו את
הנופש, ואולי …אולי" – היא המשיכה לחפש מילים אמיתיות "אם היו רוצים
לעשות לי טוב היו מזמינים את נשות המשפחה עם הבנות והקטנים לאיזה
נופשון. אבל אני מודה שלא אמרתי כלום רק נשארתי לבכות בחדר. ריחמתי
על עצמי כפי שלא עשיתי מעודי".
נפרדתי מחברתי באותו ערב עם החלטה ברורה 'אצלנו , זה יהיה אחרת!'
הייתה לנו דודה במשפחה שליוותה את בעלה לטיפולים כימותרפיים כמה
שנים קודם לכן. זכורה לי היטב תמונתה במטבח אצלנו בבני ברק. הם הגיעו
ממרחק לקבל את התשובה הרפואית שהייתה קודרת כנבואה עצובה. היא
בכתה ואמרה לנו "אנחנו נתחזק באמונה ואופטימיות יהודית. המחלה תעבור.
היא תהיה בקרוב מאחורינו. את המתנות שרכשנו בתקופה לא נשאיר מאחור…"
(וכך היה. שיתמיד בבריאותו לעולם בעזרת ד')
יום הטיול המשפחתי הגיע.
הדודה הרווקה החברה'מנית מוקפת באחינים/יות קטנים/ות יצאו לתחרות
ריצה.
נכנסנו לקבר הברון רוטשילד. התלוצצתי עם אחייניתי הבכורה והנבונה "בדרך
כלל כשאני הולכת לאיזשהו קבר זה רק להתפלל…."
"ולזה יש כסף. אולי הוא ישלם על השידוך" ענתה הילדה בהומור מקצועי.
גלגלתי בחבל. קפצנו, נפלנו צחקנו. שתינו, אכלנו. ואז הגיעה בת דודה צעירה
ממני עם עגלה מלאה בתינוקת שמנמונת.
זכור לי היטב המבט שהיא נעצה בי. היה בו תפילה, תקווה ואהבה של משפחה.
לא ראיתי שם רחמים! לא חיפשתי רחמים מכיוונה. חיפשתי משפחתיות
ואמפטיה, וקיבלתי.
הייתי נחמדה. הם היו אלי נחמדים והיה יום כל כך נחמד. המשכנו לכיוון
קיסריה. היה שם מסלול קצת מסובך לילדים. סבתא הבטיחה שכשנגיע
למעלה, זה יהיה משתלם. "כדאי לטפס, הייתי כאן עם הקעמפ של הישיבה.
הטיפוס שווה" – ניסה מישהו לשכנע.
הגענו לפיסגה ואז התחילו הילדים לילל.
"מה עושים פה? יש פה קיוסק? יקנו לנו ארטיקים…?"
לכו תסבירו להם שעצם ההתמודדות והטיפוס הוא חווית הטיול בטבע, ובחיים
ממש…
המבוגרים צחקו. חזרנו לתחתית ההר. שם חיכתה גינת משחקים אדומת נדנדות
לילדים אדומי לחיים.
"הגענו לטיול, הגענו לטיול" – סוף כל סוף הם היו מאושרים.
באותו ערב חזרתי הביתה עדיין רווקה אבל מלאת שמחת חיים מתוך בחירה
ואהבת משפחה.
הרווקות הסתיימה ברוך ד'. הטיפוס על הר השידוכים "עבר". אבל המתנות
שרכשתי באותם ימי בין הזמנים לא עברו לי…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
10 תגובות
חברות, נגלה לכן סוד.
החגיגות האלו הן באוירה שכל מי שה"פקלה" שלו כבד מדי ולא מספיק פוטוגני לא שיך לכאן…
כל מי שסוחב קשה, יגיד לכם שכשסוחבים, הולכים לאט…. מזמן לא בקצב….
כן, גם נכים, וגרושים/ות ואלמנות/ים וילדים להורים מתמודדי נפש, ומשפחות עם ילד מיוחד
ומשפחות עם חולה קשה שהלוח שלהן מלא בתורים ואפילו לא יודעים שלפי הלוח העברי התחיל החופש….
בטוחה שכל אחת תמצא עוד להוסיף לרשימה.
ולא, אל תגידו עכשיו על אף קבוצה שיש מי שעוזר להם…
אבל כל כך התחברתי למה שכתבה טובי- אנחנו לא בוחרים את המצב, אנחנו כן בוחרים איך להרגיש איתו…
אפשר גם לומר- אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם, אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו…
או-לא אכפת לי איך הולך לי, אכפת לי איך אני הולכת…
אף אחד לא חיב ללכת לשום מקום שלא נעים לו שם
אבל כל אחד לטובתו- ידאג שיהיה לו נעים עם עצמו….
טוב, גם אני הייתי רווקה פעם, וזה לא אומר שאני נשואה,
אבל אם חשבתי שהניסיון של רווקות קשה
הניסיון של "גרושה" קשה בלי השוואה.
הייתי נשואה חודש אחד, ולא , אין לי ילדים
והחופש אף פעם לא היה זמן בשבילי,
אין לי חברות בכלל. ואין לי עם מי ללכת לשום מקום, אני לבד.
חווה את אחד האובדנים הקשים שיש לאדם, כן גרושין זה סוג של מות שלא בוחרים בו.
וכשאני בחוץ רואה את המשפחות החמודות האלה מטיילות בחוץ ונהנות
כל המצב רוח יורד, כי לצערי ככל שמתבגרים הסיכוי להביא ילדים יורד
ולא, אל תגידו שבעז"ה יהיה לי, כי אינ יודעת שזה נכון, רק שהצעות שידוך יורדות מסיבות כאלה
ויחד עם הקיץ השמח סביבך שמנוגדת לבדידות העמוקה, הניסיון פשוט נהיה גדול מאוד.
(וכן, אני יודעת מה זה ילדים! אינ עובדת איתם כבר 16 שנה, וחוץ מזה מארחת עם ההורים כל החופש)
עם כל הכבוד לרווקות, כן זה קשה ומעצבן, אבל אתם במקום טוב של תקווה.
ותדעו שיש נסיונות הרבה יויתר קשים מזה.
וכן, מי שנשוי שיפסיק להתלונן כל כך הרבה, וישתחיל לומר תודה
מי שנשוי יש תחושות חידלון שהוא פשושוט לא יודע שהם קיימים.
מה למשל? דוגמא חליתי בקורונה בצורה קשה יחסית, הפחד מהמוות היה בלתי נסבל
ידעתי שאני חייבת לחיות, כי אין לי מי שימשיך אותי.
ולמה אני כותבת את כל זה?
א, שמי שנשוי שיגיד תודה, יש לך בית, יש לן בן זוג, ואולי אפילו ילד אין לך מושג איזה אוצר זה!!! לא לכולם יש !!! ותאמינו לי שזה חיים
ב. שידעו להיות קצת יותר רגישים לאחרים, כשחברה אומרת לי שכמה היא רוצה עוד ילד, כבר עבר שבע חודשים מהלידה האחרונה ועדיין עוד לא…
מה אינ אמורה להגיד? להגיב? שאני מרחמת עליה כשאני בעצמי הולכת ומתבגרת ולא יודעת מה ילד יום?
ג. לא להתבייש!!! תחשבו על האנשים שלבד ותנסו לשדך!!! לא יודעים לעשות זאת תנו את הרעיוון למישהו אחר.
גרושה יקרה
אז גם אני בסירה שלך. התגרשתי אחרי חודש בערך ושלא באשמתי בכלל, אין ילדים ואני ממש ממששש לא צעירה.
אני מסתכלת על עצמי כרווקה לכל דבר וזה גם מה שאני משדרת לסביבה ודורשת בהצעות.
מאמינה ובוטחת בקב"ה שיביא את הכי טוב עבורי. לא חושבת שהתקווה אמורה להיות שונה בין רווקה לגרושה עם או לבין גרושה בלי.
האדם הוא זה שמחליט למה לקוות וכמה להאמין.
האמת?! למרות גילי המבוגר אפילו על שימור פוריות אני מסרבת לחשוב כי אין גדול כמו הקב"ה שיכול להושיע כהרף עין ולהביא את הכי טוב.
מבקשת ממך מלב אל לב אל תתייאשי למרות שיש ימים קשים מאוד בבדידות הזו ( גם אם אנחנו מוקפים אנשים בסופו של יום אנחנו לבד…) חייב לרום להתעודד ולהאמין שיש לנו אבא רחמן בשמיים.
מתפללת בשבילך לישועה גדולה בקרוב ממש.
בשורות טובות
"בת של מלך" תודה על התגובה….
אני לא מרגישה רווקה, אני עם כיסוי ראש כל הזמן… אנשים מציקים לי…
איפה בעלך?… כמה ילדים יש לך?…. מה את עושה עם הילדים בקיץ?…
איך את מתנדבת ביום שישי?… בעלך מרשה לך?… איך הכנת הכל לשבת?….
למה בכלל את עם כיסוי ראש, את בכלל לא צריכה!… למה התגרשת? את עשית טעות!…
או הדור הזה מפונק…. מתגרשים מהר… ובכלל למה את גרה עם ההורים?….
אני לא יודעת באיזה גיל את החתנת, אבל אני התחתנתי בגיל 30 פעם ראשונה
וכגודל הציפיה כן גודל האכזבה… היה חודש מאתגר 🙂
לא חשבתי שאהיה מסוגלת לחשוב שוב על נישואין
כל חברה שרק חשבה על הרעיון אמרתי לה שקודם תתפלל שארפא ממה שקרה בפרק א'
ולידעתך שאני בכלל לא מוקפת אנשים, אני רוב היום לבד מזמן כבר אני יכולה לספור את החברות על יד אחת עם עודף
וגם הן עסוקות רוב הזמן ורק מדברות איתי לפעמים בטלפון…
ומי מדבר על תקופת הקורונה עם כל הסגרים החרדות,
והמחלה עצמה שאני מחלימה ב"ה בחסדי שמים מרובים כבר יותר מחצי שנה
אבל לא היה פשוט בכלל…. רק השם עוזר !!! וזהו!!!
כל הסיבה שכתבתי את מה שכתבתי, זה רק בשביל לעורר את האנשים להיות קצת יותר רגישים אלינו
ואנחנו לעצמנו, לדעת לקבל את זה שלפעמים מותר לנו להרגיש את הכאב שהשם בעצמו הביא לנו
וכן לכל אחת ההתמודדות שונה ומקבלת את זה אחרת
מה תגידי על חברה שלי שבגיל 24 מצאה את עצמה יתומה מאבא לבד בבית עם אמא?
מה תגידי על בחורה עם בעיה רפואית קשה שתוקעת אותה בשדוכים?
מה תגידי על בחורה שנמצאת עם הורים שכבר הופכים ל"ע סיעודיים?
מה תגידי על בחורה שיש במשפחה קשיים של ילד חריג? הורה מתמודד נפש?
אי אפשר להשוות את הניסיון של שום בחורה אחת לשניה.
ולא תמיד יש את היכולת להתרומם ולשמוח, ולפרגן לכל האחיינים הקטנים מתוקים ומקסימים ככל שיהיו.
וכמובן שכל הצלחה כזאת שכל כך לא ברורה מאליה שווה המון!
אנחנו יכולות להרגיש ממש טוב עם עצמנו בכל הצלחה שכזו
אז גם אני התחתנתי בגיל 30 אחרי ציפיה ארוכה, מייגעת ומתישה.
בהחלט עברה עליי תקופה לא פשוטה חודש קשה ביותר ואחריו הגיעו הרבה עליות וירידות אבל כל פעם מחדש אני בוחרת לקום.
לפעמים הנפילות הן תכופות וקשות יותר ולפעמים פחות ומסכימה איתך שאנחנו בהחלט יכולות להרגיש טוב עם עצמינו בכל הצלחה והתרוממות שכזו ולהיות גאות בעצמינו..
מאחלת לך את כל הטוב הקיים ותיזכי לראות בישועת ה' כהרף עין.
תחזרי לכאן לבשר
ואייי טובי כמה שאת צודקת הלוואי שזה היה פשוט כמו שכתבת.
אני אומנם לא מהמתמרמרות אבל עם השנים (עברתי את ה36) זה פשוט נעשה קשה יורת. לראות במפגשים המשפחתיים את כל אלה שגידלת והחלפת להם טיטולים בילדותם שמחים ומאושרים עם הנשים הבעלים והילדים. ולא ממקום של קנאה חלילה!! שמחה בשמחתם והלוואי שלכולם תגיע הישועה בלי עיכובים אלא רק כי זה יותר מזכיר ומעצים את הכאב.
לרוב אני באמת מתגברת והולכת כי המשפחתיות גם נותנת כח אבל לפעמים הכח הוא דווקא מזה שהפעם אשב בבית.
בציפיה לגאולה כללית ופרטית ונזכה לביאת משיח צידקנו בע"ה
טובי טובי, ההינו רווקות ושמענו את התמודדויות שלך שנתנו לנו המון כח!!!!
אני התחתנתי, באיחור… לפני 13 שנה!!!!
ויש לי חברות שרווקות עדיין
בנות 38+
הן צריכות הרבה כח
לא כמו שנותנים לבחורה בגיל 25 שמרגישה תקועה
תכתבו ע"כ הרבה, הרבה, המון
שיהיו בשורות טובות
המורה טובי צייטלין ברון
כיף לקרוא מאמרי חכמתך
מחזיר אותי לבית הספר היסודי כיתה ד ואילך… לפני יותר מ 2 עשורים
תלמידתך שרה מ. (מקווה שאת זוכרת מבי"ס בית דוד)
כשנמצאים שם והרבה,
הנסיון הוא גם הכוח,
הכוח להשאר לפעמים לבד, ולאלתר מצבים,
על פני מצבים לא רלוונטים
כמו טיולים משפחתיים,
וכבר הספקתי את הסבב הראשון של החופשה,
הראשון ובד"כ האחרון, שחייב לגרום לי להחליט ולקבוע
כי זו הפעם האחרונה שאני שייכת,
תלושה, אבודה, כן זה קורה באמת………..
אבל, אין טעם להתמרמר בעקבות המציאות,
כי ההצלחה נגזרת מהתמודדות
כן, עם חיוך ואהבה השלמה והודיה
על רוב הטובה!
בשורות טובות בקרוב ובשמחה שלמה!
מזדהה עם כל מילה, מעריכה את היכולת הזאת….