טובי ברון: איפה הייתה הגברת כשחילקו את הטקט?

השנה השישית לעבודה עומדת בפתח.
עוד מעט יקבעו את המועד של אספת המורות.
כולן יבואו עייפות מן החופש, כמעט סחוטות אך
שמחות, ואז יתחיל מסע השאלות.
“איך היה בחופש?”(נדיר וחדשני, מלא הצעות שעלו וירדו)
“נו.. מה עשית?” (מחנות ותוכניות)
“לאן נסעת?” (לכותל… הרבה…)
ואז באה בקביעות מישהי שקיבלה רגש חם בכמויות בלתי מוגבלות ובמשפט
חד אמרה לתוך עיניי:
“האמת היא שהייתי בטוחה שתתארסי בחופש… איך התאכזבתי”.
(“מה את אומרת!? אני מתנצלת”. עונה ליבי בעייפות מרירה אבל לשוני למדה
לשתוק)
אבל כפי שנאמר: “עמד ושתלם בכל דור…” הייתה לנו צדקת כזו שנשתלה
בחדר המורות שלנו. אסתר הזאת זכתה בשכל בריא במיוחד. בנוסף לשכל היא
כנראה נדחפה לפני הרבה אנשים לתור חלוקת הטקט בשמיים… תמיד היה לה
משהו חביב ונעים לומר. היא עצמה התחתנה בגיל צעיר למדי אבל את טעמו
של ספסל ההמתנה היא הכירה כשציפתה להיות אמא לילדים שיוולדו לה.
הילדים נולדו. ההמתנה הסתיימה. אבל החכמת חיים הרגישות והתבונה מה
לומר למי ומתי –כל אלו נשארו לה. ניסיתי לארגן את הרוק בבית הבליעה.
התלבטתי איך לענות נחמד ולא ציני. הלוא הרגשתי היטב את אהבתן החמה
והכנה של המורות שעבדו איתי כבר 5 שנים.
משהו בשאלות של אסיפת ההיערכות ההיא היה מייגע. רציתי לצעוק להן
משהו כמו “כשביליתן עם משפחתכן המתוקה בבין הזמנים והתווכחתן על
טיב המסלול או איכות הצימר היו כאלו שישבו ליד הטלפון וחיכו שאולי משהו
יזוז בבין הזמנים הזה …אולי, אולי עד תחילת השנה, עד תחילת הזמן לפחות
יתחיל ענין… אז תשמחו במה שקיבלתם ותתפללו על מי שעוד לא קיבלו ואל
תנדנדו…” לפני שהספקתי להתארגן עם מילים מתאימות הייתה זאת אסתר
בחכמתה הנשית: “טובי, תגידי, את שינית משהו בשיער?? בפן?? …זו אותה
ספרית או שהחלפת??”
לא שיניתי דבר ולא חצי מן השיער. אותו קרה בני ברקי וצנוע שליווה אותי
עד לחופתי היה איתי גם באסיפת מורות של סוף הקיץ. אבל המורה אסתר
הרוויחה שעת סיפור קצרה בענייני פיאות תסרוקת, ספריות ועוד נושאים
פשוטים שמתזמנים בקלות מחמאה לכל בחורה ואישה. וגם אם אין בה עומק
או רמה גבוהה לפחות אין בה שגיאה והרגשה טובה דווקא כן…נו, מה רע בזה
לפתיחת שנה?
בנוסף לתוכן הנ”ל אותו שמעתי בטלפון, קיבלתי מכתב בסגנון אחר מאישה
יקרה שמכירה מקרוב בחורה מקסימה. מוצלחת, ושמחה שהגיעה עם מידותיה
אלו לרקוד בחתונת אחותה הצעירה…
האחות “הזקנה” שמחה ורקדה עם אחותה הצעירה במרכז המעגל עד שניגשה
אליה נשמה טובה מהשכונה. תופפה בעדינות על גבה בשאלה ישירה: “את
מתכוונת להישאר עד סוף החתונה או שאת הולכת?”
האחרונה פערה זוג עיניים מזועזע והשואלת בפשטות אמרה: “לא… פשוט
שמעתי שרוב המדולגים הולכים הביתה באמצע השמחה כי זה נורא קשה”
ועכשיו אל תרגיזו אותי במיילים ופקסים שיסבירו את השאלה של האורחת
ההיא (“תראי לפעמים אנשים לא יודעים מה לומר…”; “יש כאלה שהיו רוצים
לשמוע משהו אמפטי כזה…” – תשאירו לי לעשות את זה בהרצאות לרווקות…)
אנחנו כיהודים שנמצאים בגלות על עניני בין אדם לחבירו אולי הגיע הזמן
שנתפלל לומר את המילה החמה והחכמה? זה נכון שכשחילקו בשמיים טקט
היו כמה שברחו מהתור אז או שיבקשו על עצמם ב”אתה חונן” או שישתקו…
המשותף למה שלמדתי שוב משני הסיפורים של השבוע האחרון הוא שחייבים
לקבל כל יהודי ולא רק טכנית אלא לנסות להרגיש מה יעשה להם טוב עכשיו…
ואני מבטיחה (!)  לכם שמי שמתפלל באמת לזכות לשמח ולהיטיב –זוכה.
תנסו ותצליחו.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

“לא נורא טובי, אנחנו נשיר לך קול שני. נעשה תנועות של מיתרים…" שידוכים זהו לא מרתף אפל- זהו פרוזדור שמוביל אל טרקלין החיים… "החגיגות הללו הן באווירה שכל רווק/רווקה לא שייך/ת לכאן…" / טובי ברון משהו בליבי נהיה רגיש יותר לכאב של הסובב אותי/ טובי ברון "השם, תשַמח את הוריי”, בכיתי בתחינה