בתוך כל המלל הסואן, עומד האדם ומרגיש – כמה מפתיע – ב ו ד ד. קחו לדוגמא את הבחור החביב העומד שם, במרכז הרחוב: הוא כל כך מתוקשר, אין כמוהו בעניינים. הסלולארי שלו אינו חדל כמעט לרגע לזמרר במיטב הרינגטונים; סמכו עליו, אין הוא מפספס שום בדל מידע עדכני. לא רק זאת – המלל הכתוב, הצבעוני שנפרש למלוא האופק מורכב מאין ספור מסרים שעוצבו במיוחד בעבורו. כולם – בכל מודעות הפרסומת – רוצים בטובתו(?) ופונים אליו במילים כה מחמיאות, אוהדות ומבינות – מילים המכוונות היישר אל לבו המתגעגע. והוא, למרות הכול, חסר אהבה וצמא קרבה וידידות יותר מאי פעם. מדוע?
רגע, הנייד שלו רוטט שוב בליווי מוזיקלי סוחף. ייתכן שהאזנה לשיחה תיתן מענה לסוגיה:
– הלו?
– כן, מה קורה?
– ככה… פחות או יותר. מה העניינים אצלך? הכול טוב?
– אני יודע… אז מה אמרת? מה המצב? איך ה–
וכן הלאה. שיחת קלישאות ריקה מתוכן ונעדרת כל התעניינות של אמת במצבו ובתחושותיו של הבחור, שממשיך לחוש בודד.
לעתים, נדירות אולי, נמצא אדם יקר שיקדיש מזמנו ובאמת יהיה מוכן להקשיב לנו – ממש כך! מה יקרה אז, על מה נמצא עצמנו משוחחים עמו? בדרך כלל ננצל הזדמנות פז זו לשיחה חד-צדדית על עצמנו – הלא הוא הנושא המעניין מכול: נשתף אותו בקשיים ובאכזבות שחווינו, בתלאות שעברנו ('הלך לי כל הבוקר. נורא!') ואולי גם בחוסר הצדק ממנו נדהמנו ('החוצפה של האנשים היום! אסור לעבור על כך לסדר היום'). לחילופין, ייתכן שנתאר בהרחבה את העשייה המוצלחת שלנו (או של צאצאינו המקסימים) הנובעת כמובן ממעלותינו הייחודיות והראויות לכל שבח. אדם קרוב אצל עצמו, ולכן קל לנו להתפתות ולהאמין, שהמאזין חושב כמונו ומגלה עניין בפטפוטינו. לו נבחן זאת ברגע של אמת, נגיע למסקנה שסיפורינו מרתקים את המאזינים באותה מידה שסיפוריהם מעניינים (או יותר נכון, בלתי מעניינים) אותנו. מכירים את הטיפוסים שבאמתחתם מלאי של אמרות שפר שנונות או מבדחות (לדעתם), והם מוכרחים לשתף בם את בני שיחם? גם ההקשבה להם, עצוב לומר, נעשית מתוך נימוס גרידא.
תמונות המצב שתוארו לעיל מתובלות אולי בשמץ ציניות, אך משקפות את האמת העגומה: רוב מערכות הקשר שלנו מתנהלות על פי שבלונות מוכרות עד כאב, החוזרות על עצמן ללא כוונה לחדש דבר מה משמעותי. כך נראה העולם המתוקשר העכשווי שלנו. האם התרחקות זו היא מחירה המחויב של ההתקדמות הטכנולוגית?
נמשל הדבר לנוהג במכונית חדישה ומשוכללת. הוא נוסע בחלונות סגורים לשמירה על מיזוג אוויר אופטימלי, ורכבו מרחף בקלילות על מכשולי הדרך. הנוחות והקלות עלולות לפתות אותו להגביר מהירות, ובכוחן להסיח את תשומת לבו מן הסכנות הצצות במהלך הנסיעה. בדומה לכך, קלות התקשורת ושליטתנו בה עלולות לגרום לנו קהות חושים. אנחנו פחות מסננים את המסר החודר לאוזנינו ופחות משקיעים תשומת לב במילים היוצאות מפינו.
אמנם, נחטא לאמת אם נשלול את התקשורת המודרנית באופן מוחלט. הן רב ערכה בגישור על פערים גיאוגרפיים ניכרים, ולא פעם היא מאפשרת לחולל טוב ולהחיש ישועות. אך הגולם קם על יוצרו: תחת שנשכיל להשתמש באמצעי התקשורת בצורה שתשרת אותנו ובהתאמה לצרכינו הייחודיים, משקיעים רובנו באמצעים יותר מאשר במטרה. אמצעי התקשורת עצמם אינם שליליים, השאלה אם אנו משתמשים בהם נכונה.
בואו נהיה כנים: האם השפע האלקטרוני הזָמין הביא ליצירת קשר טוב יותר בין בני האדם. האם הוא הגדיל את הקרבה, העמיק יחסים ושיפר את ההבנה ההדדית? או שמא, ההיפך הוא הנכון: הקלות הבלתי נסבלת של יצירת הקשר גרמה דווקא לניכור, והכמות באה על חשבון האיכות. משאבים רבים מושקעים בפיתוח קשרים מהירים עם בני אדם רבים ככל האפשר, אך ללא ספק הדבר נעשה על חשבון יחס אמתי ופתוח עם הזולת.
אין ספק, רבים מהאנשים מגיעים כיום לתחושת בדידות קיומית, למרות, או יותר נכון בגלל שפע האפשרויות המבלבל. למי מאתנו נותרים כוח וזמן להיעצר, להרפות ולהיות נינוחים דיינו כדי להשקיע בקשר אמתי? הרי לשם כך יש לקדוח דרך שכבות פני השטח של היחסים, לבחון היטב את טיב הקרקע בה יצמח הקשר. יש להתאמץ כדי לחדור לעומקים שרק בהם יש סיכוי להגיע לקרבה.
אנו מוקפים בחברה מגוונת – שכנים, שותפים לעבודה, חברים לצוות ועוד, מנהלים אין ספור מערכות יחסים, ועדיין מחפשים את הקשר האחר, הקרוב. גם אם פה ושם נחוש בצורה עמומה את החסר, בדרך כלל נתקשה להבין כיצד למלא אותו ומהי הדרך המתאימה לכך. דומה הדבר לאדם שמיתרי קולו אבדו, וכיצד יוכל לבטא את שחסר לו?! מה חבל! תענוג כה בסיסי שמיועד לכל בן אנוש באשר הוא, נמנע מאתנו. חווית הידידות שביכולתה להעשירנו, לפתח ולהעצים את אישיותנו – הופכת להיות נחלתם של בודדים.
החיים כיום תובעניים ומלחיצים, אנו רדופים על ידי הדחף להישגיות, להמון הספקים. די במבט חטוף על בני האדם ברחוב כדי להבחין בכך – כולם ממהרים (אולי חוץ מהקשישים, אילוצים פיזיים מקשים עליהם, כנראה, לרוץ כמו כולם). לשווא נחפש אחר ההליכה המתונה, האצילית משהו של פעם. הכול אצים ללא הרף מכאן לשם ומשם לכאן.
נסו פעם לערוך סיור במרכז עירוני הומה ולהפנות שאלה תמציתית וקצרה אל מספר הולכי רגל אקראיים: 'לאן?' לבטח תקבלו שלל תשובות לאקוניות, קצרות רוח: אני ממהר/ת לפגישה (לא, לא לשם שיחת נפש, חלילה – אלא למטרה עסקית חשובה), רץ/ה לקניות, יש לי 'מיליון' סידורים, מאחר/ת לעבודה, 'טסה' להשתלמויות… ולאן לא?! אמצו נא גם אתם את זיכרונכם – מתי בפעם האחרונה ישבתם עם ידיד לשיחה לבבית, פנים מול פנים, על כוס קפה (עם עוגת גבינה)? ללא צלצולים ברקע, בלי לבדוק אם מופיעה על הצג שיחה שלא נענתה, אפילו בלא להציץ חטופות לעבר השעון – חלום באספמיא, ממש כך!
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
