מרים אפללו על פרשת השבוע: פרשת פקודי

שיתוף ב email
שיתוף ב print

פרשת פקודי

"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלווים ביד איתמר בן אהרון… ובצלאל בן אורי… עשה את כל אשר צווה השם את משה"{שמות ל"ח כ"א}

בדרך כלל מפרשים את תיבת "פקודי" במשמעות חשבון הנדבות ופירוט השימוש שנעשה בהן אולם פירוש זה מעלה קשיים שלא קל ליישבם. שכן אם מדובר בחשבון ובפירוט הרי שהם לוקים בחסר. הכתוב מדבר רק בסכום נדבת הזהב והנחושת ואשר לכסף הרי שנמסר רק חשבון חצאי השקלים…  הכמות של שאר החמרים אינה מוזכרת כל עיקר.

יתר על  כן, "פקד" במשמעות חשבון כמות של חומר –אין לו אח במקרא, הוא בא בכל מקום רק במשמעות מפקד האנשים ולעולם אינו רחוק ממושג היסוד "חשב".

כלומר פקודי המשכן הם כל הדברים העולים במחשבה לגבי המושג –משכן. כל הדברים השייכים למשכן ומהווים אותו בעיקרו,  הרי אלה כל הדברים העשויים בשביל המשכן הכתוב כולל את כולם בכנויי אחד "פקודי המשכן" ובכך הוא מאשר שכולם חשובים במהותם בשביל המשכן ודבר מהם אינו טפל לגבי התכלית הכוללת של המשכן בתור משכן העדות"

כשבררתי אודותם נאמר לי שהם אנשים פשוטים.ככה העולם שמסביב נוהג לקרוא להם. שמתגוררים באחת מערי הפריפריה הדרומיות, ומתפרנסים מקיוסק קטן, שניצב בקרן זווית. אפילו הקיוסק פשוט. מבנה של פח מאולתר עם מקרר שנדחס לתוכו בקושי רב. ממתקים, קצת גלידות, בקבוקי שתייה קרה וכרטיסי מזל. בעבר היו הלקוחות מבקשים כריכים, ממהרים הם לעבודה, כך היו אומרים, והעדיפו סנדוויץ' עם חביתה וירקות על פני עוגת  בוקר.

אז הם החלו להכין גם כריכים. טונה, וביצה קשה, חביתה וחצילים קלויים. את הכל מכינה הגברת בבוקר מוקדם "שיהיה טרי" ועוטפת בקפידה בניילון נצמד. בעלה ממהר להניח את הכריכים בחזית הדלפק ואנשים קונים.

פרנסה פשוטה. מה יש לומר.

וככה, בין בית הכנסת והשיעור היומי לבין הקיוסק הקטן והבית הצנוע עוברים עליהם הימים.

ורק כשפגשתי לבסוף, בבת שלהם הבנתי בעצם הכל.

נערה אצילה פגשתי, כזו מלאה וגדושה ביראת שמיים ומידות טובות וחוט של חן משוך על פניה.

היא סיפרה לי על הוריה והערצה נמסכה בקולה:

ההורים שלי לא מחפשים שיעריכו אותם, או שיכבדו אותם. הם כל כך רחוקים מזה. באמת.

אבל כשבבית שלי מזכירים שם של רב, אבא שלי נעמד מלא  קומתו בכבוד. תלמיד חכם? אי אפשר לשבת בלי לכבדו. אבא שלי יכול להיעמד גם עשר פעמים בסעודה אחת, כבוד התורה.

שתקתי, נותנת למילים החזקות הללו להיאמר במלא עוצמתן ולהיספג אל תוכי,

את יודעת מי מחליט בבית שלנו? ממשיכה הבת של ההורים הפשוטים ההם, לא אבא שלי ולא אמא שלי.  ה'. ה' מחליט. אבא שלי הוא אוקיינוס של תמימות הוא לא מכיר פוליטיקות ולא יודע מה מקובל, ואיזה קודים חייבים לחקות, הוא מכיר רק מצפן אחד – רצון ה' וזהו.

רק נחת רוח לה' מעניינת אותו. אף פעם הוא לא הטיף לנו ולא צעק עלינו. תמיד היתה צהלתו על פניו וכבודו של ה' גדול כל כך  בעיניו עד שאנחנו הילדים לא יכולנו שלא לתת לה' מקום בתוך החיים שלנו, גם.

הכל בבית מסתובב  סביב השאלה- מה ה' רוצה שנעשה.

היא מספרת על האחים שלה. הילדים שגדלו בעיירה הדרומית והנידחת. בין הקיוסק לבין השכנים שבקושי מסורתיים. הילדים הללו נמצאים היום בכותל המזרח של הישיבות הטובות ביותר. הם  בני עלייה אמיתיים. היא אומרת ועיניה נוצצות. ואבא שלי כל כך מאושר. את לא יכולה לדמיין לך כמה הוא מכבד את האחים שלי כשהם חוזרים מהישיבה. כמה הוא מעריץ אותם על התורה שהם לומדים.

 "גם ספורנו מפרש את הכתוב במובן זה ואומר כי חשבון חומרי המתכת היקרים שבאו לשמש במקדש זה   נזכר כאן כדי להראות מה "מועט " היה הסכום בהשוואה עם האוצרות ששימשו לבנין בתי המקדש הראשון והשני. ועם זאת, אף אחד מאלה , לא הגיע חרום מעלתו של המשכן זה הראשון והפשוט, רק בו נראתה שכינה לעין כל בענני הכבוד , ורק הוא לא נפל ביד אויבים , בבית שני אף לא היה ארון העדות והאורים והתומים כה  קטנה היתה חשיבות הפאר לגבי מהות המקדש , נוסיף על כך שהמשכן היה היחיד שקם כולו מהתנדבותה והתמסרותה של האומה"

אלה פקודי המשכן- אלה מחשבות האנשים שתרמו למשכן, אלה לבבות האנשים שנתרמו למשכן אלה שאיפותיהם של האנשים שרצו, הו, כמה רצו, לתרום לבית ה'.

הכסף והזהב הנמדדים כאן לא באים לספר כמה מפואר היה המשכן. להיפך, באים הם לומר לנו כמה מעט זהב היה בו, כמה מעט כסף, כמה מעט פאר. כל כך מעט עד כי נותר מקום לליבותיהם של האנשים להיכנס שם. כל כך מעט עד שהפשטות והתמימות, אהבת ה' הגדולה והרצון העז לבנות לה' בית הם אלה שמילאו את השאר.

כאשר צווה ה' כן עשו"{ל"ט מ"ג}

"עם כל הזריזות שבתנופת העשייה השתעבדו לחלוטין בכלל ובפרט לצו האלוקי ואיש לא  שאף להבליט את עצמו במפעל על ידי תוספת או מגרעת סובייקטיבית בחומר או ברוח. רק זה היה שכר המצווה שעמד לנגד עיני כל אחד ואחד:"להוציא אל הפועל את מצוות ה'" וכוונתו בתכלית הדיוק.

זוהי שמחה של מצווה המקוימת ברצון, זוהי החירות שבמשמעת, ומשמעת שבחירות. והיא באה לכלל תודעת האישיות העצמית, דווקא בשעת השתעבדותה המוחלטת לרצון הבורא, תוך הרגשת עצמיותה בשמחה שאין למעלה ממנה. הרי זה הסימן המובהק המאפיין את השלמות המוסרית העליונה של מעשה אדם מישראל ואת האדם כעבד ה'".

הלוואי ואזכה להיות אשה פשוטה כמו האנשים ההם.

הלוואי ואזכור תמיד להכניס את השם לבית שלי. בפשטות רבה כל כך. בתמימות עמוקה כל כך. הלוואי ואזכה גם אני להקים לו משכן בתוך ביתי. הלוואי.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.