פסח- להציג יציאת מצרים
"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים"
"המצווה שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח שנאמר :"ועצם לא תשברו בו"
משרשי המצווה לזכור ניסי מצרים: "ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולה מכל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, בכל שנה ושנה באותו זמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הקדושה שעלינו לה באותו שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע הדבר בנפשותינו לעולם.
דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע" {ספר החינוך}
"לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" המטרה היא להגיע למדרגה "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים והסיפור הוא האמצעי שעל ידו יראה את עצמו כיוצא ממצרים, מפני שבזמן שאדם מספר דבר מן העבר הוא מצייר אותו בדמיונו עד כדי כך שחש ומרגיש בעת הסיפור את אותן החוויות שהרגיש בעת שהתרחשו הדברים עליהם הוא מספר {שפתי חיים}
אני מוציאה ביד נרגשת את כלי הפורצלן היפים ורוצה מאוד כבר לערוך את השולחן הפסחי ולהרגיש איך הבית הרגיל שלנו הופך פתאום לארמון מלכים. הנה כוסות היין והנה קערת הסדר הנהדרת, והמפה המיוחדת.. כמה טוב שבא פסח.
ובכל זאת מלווה אותי תחושה של כאילו. האם זה בסדר? אני שואלת את עצמי, שעה שהמחשבות הללו באות, האם זה בסדר להרגיש כאילו הכל הצגה אחת גדולה?
הצגה יפה ומבוימת היטב שמתקיימת בסלון שלנו כל שנה.
ואז היא תתחיל, כולם יעמדו בחרדת קודש, לבושים היטב באולם ההצגה הביתי שלנו, וישמעו קידוש חגיגי ביותר. קידוש של ליל הסדר.
כן, אני בעצמי דמות ראשית בה, מגלמת את תפקיד המלכה הנכבדה, בשמלה נאה וחדשה, ישובה בהיסבה, ומתבוננת בכל ילדי הלבושים בתלבושות נסיכים, כשבעצם לפני שבעים ושתיים שעות עוד הייתי לבושה בחלוק עלוב, שרועה מאחורי המיטה בחדר, ונלחמת בגבורה עם העכבישים, אלו שהחרבתי להם את השכונה…
מערכה ראשונה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?" הצגה יפה ונוגעת ללב.
אמצעי נוסף להגיע להרגשה שאנו יצאנו ממצרים היא על ידעי המחשה של מרירות וקושי השיעבוד , החירות בגאולה. מצוות הלילה הזה הינן אמצעי המחשה כדי להגיע להכרה זו, הן בעצם המצוות והן באופן עשייתן המטרה [שם]
כן, זה בסדר גמור. זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות. המשיכי, המשיכי להציג את ההצגה הזאת הכי טוב שאפשר. הציגי אותם כמו בהצגות הכי טובות, שבהם הצופים מזילים דמעות, והשחקנים נכנסים כה עמוק אל הדמויות עד שהם חשים את תחושותיהם כואבים את כאביהם ומאושרים ברווחתם…
הציגי את האשה ההיא ממצרים, שנמצאת באימה מתמדת, המיילדת הגיעה אליה בסתר, מספרים על תינוקות המושלכים ליאור…
אחר כך היא סוחבת משאות כבדים ועובדת בפרך… היא וילדיה, כמה קשה העבודה. כמה מעייפת. ופתאום נלקחים גם ממנה התינוקות, איה הדמעות שיוכלו לספר על הכאב והגעגועים הצובטים?
היכנסי אל רגשותיה של האשה השבורה והבזויה זו שנוגשים מתעללים בה, ובעלה מדוכא אף הוא… ויום אחד מתהפך הכל, יש אלוקים אומרים המנהיגים לפרעה. ואז את רואה את הכל מול עינייך, דם וצפרדע כינים וערוב. התינוקות שאבדו לה בשדה שבים אליה ומספרים בעליצות על סלעים של חלב ושל דבש ועוד אלף ניסים שאלוקים גונן בהם את ילדייך, עכשיו השחקנית שבך מרגישה צורך לבכות מן ההקלה ומן הנס. ואז את יוצאת עם כולם ממצריים, נחשול אדיר ומאושר שיוצא ביד רמה, עמוס רכוש שהופך לעם סגולה.
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים
ושאל הגרש"ז :"איך יוכל האדם לקיים הלכה זו, והלא אמרו חייב, וכל מקום שאמרו חייב חובה הוא, ואיך יוכל אדם לקיים הלכה זו שיהיה בעיניו כאילו הוא יצא ממצרים, ואם יש אדם גדול במדרגה לחשוב זאת, איך נפסק הלכה זו לכולם?
אלא, שהחיוב הוא לכל אחד לצייר כאילו קרה לו בפועל ועל ידי כן אף שלא יגיע להרגיש שאיתו בעצמו נעשה לו הנס על כל פנים יתפעל מהנס ויתחזק בעבודת ה'. [שם עמוד שסה]
ולפי זה כל המרבה לספר ביציאת מצרים היינו הרחבת כל פרט ופרט, והחזרה על סיפור יציאת מצרים הם האמצעים לצייר את היציאה ונפלאותיה בחוש כדי שיגיע ל"כאילו יצא ממצרים" ויצליח לקבעו בחוש וברגש. [שם עמוד שסו]
פתאום מתמזגת האשה ממצרים עם האשה של היום בשמלה היפה והחגיגית , גם אני הייתי במצרים, בבלבול ובשקר, בעבדות הנרצעת להבלים ולחברה, גם אני רוצה להגאל הלילה הזה מהכל את חושבת לעצמך. וגם אני יכולה לצאת אל האור והגאולה. גם אני בת לאותו עם מופלא, גם אני קיבלתי תורה. גם לי אבא רחום ואוהב שבחר בי סגולה מכל העמים.
גם אני יוצאת ממצרים.
זה כן. זה כן אני המלכה, וילדי בהחלט נסיכים. כמה זכינו. וכמה טוב.
בהלל את מתרוממת ברגש. הללו את ה' את קוראת מכל הלב. פתאום כבר לא איכפת לך כמה מבריק אולם ההצגה ומי שפך כתם יין על המפה החדשה. הרי יצאת ממצרים וראית את ה'. כמה מאושרת את. כמה.
כתב הגה"צ רבי ירוחם ממיר זצ"ל "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח על פי הסבא מקלם שהוא מלשון "משביח" שכל המרבה לספר גופו נשבח. ולפי דברינו הסיבה שבעצמו נהיה משובח, היא מפני שכאמור "כל המרבה לספר" היינו שמרחיב לצייר בפרטים ולחזור עליהם, וזה מביאו לידי כך שמרגיש בעצמו בחוש ניסי וחסדי ה', ועולה על ידי זה במדרגה רמה בהכרת הטוב, ונעשה על ידי זה עבד נאמן ומסור לה', אם כן פשוט שהוא עצמו נעשה בעצמו משובח. [שם]
הלילה הזה את משובחת יותר.
הלילה יצאת ממצרים. הלילה היית בת חורין. כמה נהדר לכבות את אורות ההצגה ולגלות שאין צורך להוריד תלבושות כי האשה ההיא, היא אני.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
