פשוט (או שלא) לדעת לקבל / גיטי מאירוביץ

"את צריכה עזרה?" שאלה אותי בחורה נחמדה באוטובוס והציעה להחזיק את ביתי הקטנה בזמן שאני מקפלת את העגלה ומשלמת לנהג.
באינסטינקט לא רצוני, עניתי "לא תודה, אני מסתדרת!" ושנייה לאחר מכן הבנתי כמה מגוחכת אני נשמעת שהרי אני לגמרי לא מסתדרת.
"את יודעת מה? בעצם אשמח להיעזר בך" אמרתי לה בחיוך, "אם ההצעה עדיין בתוקף, כמובן"
הבחורה צחקה והחזיקה בשמחה את הקטנה.
כשחזרתי, התיישבתי על ידה ופטפטנו.
"אני עדיין לא רגילה לומר "כן תודה" שמציעים לי משהו, אבל אני מתאמנת ומתרגלת" שתפתי אותה "היו פעמים שהרגשתי אדיוטית גמורה כשסירבתי להצעות עזרה כאלה ואחרות, על מי אני עובדת? מול מי אני משחקת 'גיבורה'? למי בכלל מזיז אם נעזרתי או לא?" הסברתי לה, והיא צעירונת מתוקה, אמרה "אבל אני מבינה אותך, די לא נעים להיעזר, לא?"
"כך חשבתי פעם" הודיתי. "אבל זו הייתה טעות"
אני הראשונה לראות אם מישהו צריך דבר מה. אני הראשונה להציע עזרה ושמחה לסייע ולתת מכל הלב. אבל לקחת??? לקחת זה חולשה. כך האמנתי. עד שהתאומים נולדו.
כמה חודשים לאחר לידתם הרגשתי שאני קורסת, לא יכולה יותר, מרוקנת לגמרי.
הייתה זו שעת אחר צהרים, כולם בכו ויללו. הגדולה דרשה תשומת לב, הקטן אמבטיה והתאומים – בקבוקים. ישבתי על הספה עם דמעות בעיניים. הרמתי את עצמי בכח, והמשכתי בעשייה הרצופה. בדיוק אז צלצלה השכנה. היא דיברה עם הבכורה שלי. "אמא, היא שואלת אם אפשר שנבוא אליה לארוחת ערב". השם שבשמיים, הצילו! היא שמעה את הקריסה שלי עד לדירתה? נטלתי את הטלפון. הודיתי לה בנימוס. צחקתי אתה והתנצלתי על הרעש. "אבל לא, תודה. ממש אין צורך, את מדהימה, אבל באמת הם כבר אוכלים ומתקלחים. תודה, באמת תודה"
גם כשניתקתי, לא הבנתי למה בעצם לא? למה לא אמרתי: "אשמח לקבל עזרה".
באופן כזה, למדתי שאני פשוט לא יכולה לבד ולמעשה גם לא רוצה. התחלתי להיענות בחיוב להצעות של שמרטפות, לשכנה שמציעה לשלוח ארוחת צהרים, לאחיינית שמבקשת לבוא לסייע בהאכלות האין סופיות.
מודה ומתוודה, לא היה לי קל להתרגל לומר "כן" היו לי אפילו רגעים שהרגשתי לא יוצלחית ולא מסוגלת ודי חלשה.
עברו שנתיים כששמעתי את אחיינית שלי אומרת "הכי כיף היה לבוא ולהאכיל את התאומים"
הייתי בשוק. "היה לה הכי כיף?" אז למה למען ה' ניסיתי לחסוך לה כמה שיותר ביקורים? למה הרגשתי כל הזמן שיש לה דברים יותר מעניינים ושהיא רק עושה לי טובה ענקית?"
כך גיליתי משהו נפלא – יש עונג גדול בלתת, אבל יש מעלה עצומה בלקבל. ואם אדייק – לפעמים חלק מהנתינה היא לתת לאחר את האפשרות לעזור לי.
לתת לאחרים את ההזדמנות לעזור היא עוצמה גדולה פי אלף מלעשות הכל לבד ולנסות לשרוד בלי סיוע.
מסתבר שצריך גבורה וחוזק כדי להצהיר על חולשה ואנשים מעריצים את אלה שיודעים לקבל.
"ריבון העולם כולו" אמרתי בשעת השקט "כשחשבתי על זה הבנתי שגם ממך אני צריכה ללמוד לקבל.
אתה שנותן ונותן בכל רגע, ומחדש בטובך בכל יום תמיד – והנתינה שלך היא אמתית ואין סופית! ואני לעיתים שמחה לפתוח את הכפיים כדי לקבל מנות גדושות של טוב וחסד ורחמים, אבל לפעמים אני קופצת אגרופי, ומסרבת לקבל. לפעמים אני אומרת לעצמי (ואפילו לאחרים) שהפעם זו לא מתת שאני רוצה, שהפעם זה כואב או קשה או מתסכל. וברגעים הללו אני שוכחת שאתה טוב ומיטיב לכל, ואין נתינה של סתם.
אלוקי, המצא בי היכולת לקבל הכל מתוך שלווה ואמונה. תן לי האומץ לפתוח תמיד את זרועותיי ולדעת לקבל ממך בתודה ובהכנעה. את הטוב ואת המוטב, את המשמח ואת המאתגר.
מתברר שזו עוצמה לדעת לקבל באהבה ובשמחה. זו בגרות אמתית"

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מה הולך להיות החורף? סודה של ההתמקדות נקודת הבחירה שלך שפה רגשית ככלי חברתי השותף הנאמן שלך.. המחשבות…