למרות הקושי, בואו נדבר על זה: אני נמצאת כאן

לפני כמה שנים, צלצלה אליי איזו גברת שלא הכרתי, וביקשה ממני לבוא לשאת דברים בכנס צניעות, לפני שבע מאות וחמישים בנות שבאות מרצונן הטוב לשמוע על צניעות.
הגעתי לשם. לפניי דיבר אחד מטובי המרצים. הוא הקיף את נושא הצניעות מכל כיווניו, חז"ל, מדרשים, אגדות, העיירות, הנשים היהודיות של פעם, עומק הדין, גודל השכר.
הוא דיבר מאוד בפאתוס ובחום ליבו, והבנות ישבו מרותקות. ואז הוא סיים עם 'במהרה בימינו אמן' והריצו אותי דרך כל השבע מאות וחמישים בנות, להגיע מהר אל הבמה, לתפוס את המיקרופון ולהתחיל לדבר תכף ומיד. השעה התאחרה, וכנס של צניעות אי אפשר לגמור מאוחר מדי.
מצאתי את עצמי עומדת בתוך אולם, ארוך מאוד, נמוך מאוד ודחוס מילים חגיגיות מאוד. הרגשתי כאילו כל המילים מהדרשה הקודמת דחוסות וצפופות מעל לראש של הבנות. הן ישבו שם עם לב פתוח ורצון לשמוע, והמילים הגדולות היו תלויות מעליהן. הרגשתי שאני לא יכולה להשחיל סיכה. אין לי לאן להכניס. התפללתי לקב"ה שייתן לנו דיבור אמתי, ואז אמרתי להן: "זה כל כך מרגש כל מה ששמענו. כל כך טוב לדעת שעם ישראל לא התחיל היום, שיש לנו אימהות וסבתות שסללו לפנינו את הדרך וכולנו חלק מדבר כזה גדול.
אבל, אתן יודעות, יש נקודה חשובה מאוד נוספת, שצריך לתת עליה את הדעת. אם מגיע לירושלים תייר, שעוד אף פעם לא היה בבירה, והוא רוצה ללכת למקומות המרכזיים, לגשת לכותל, לצאת לקבר רחל, או להבדיל, למצוא לעצמו מלון ומרכזי קניות, הוא יכול להיעזר במפות הגדולות שהעירייה מעמידה בנקודות מפתח ברחבי העיר. יש במפת המידע העירונית סימון של המקומות הכי חשובים. התייר עומד ליד המפה הגדולה הזאת, ולפניו פרוש כל המידע שהוא נצרך לו. מעולה.
ובכל אופן, צריך עוד משהו אחד, קטן-קטן, פחות מסנטימטר, אבל בלעדיו אי אפשר לזוז. הדבר הקטן-פיצי הזה, הוא משולש אדום בצורה של חץ, שקוראים לו 'אתה נמצא כאן'. מפה ענקית, מטר על מטר, הכול כתוב ונמצא בה, אבל אם אתה לא יודע איפה אתה נמצא, שום דבר לא עוזר, אין לך מושג לאן לפנות ברגע הבא."
זה מה שאמרתי לבנות באותו כנס צניעות. אמרתי להן: "אתן יודעות, בשלב א' קיבלנו מפה, המון מידע. עכשיו נעבור לשלב ב', נעשה את עבודת הבירור: 'איפה אני נמצאת?'
כבוד הרב הזכיר נשים יהודיות הצנועות מהעיירות. בוודאי, נכון, בטח שנכון. אבל בואו נחשוב גם איך זה היה שם, בעיירות. בעיירות הייתה תופרת, לתופרת היו שלושה סוגי בדים, לפני החג היא הייתה תופרת חליפות. לפני פסח חליפות מאריג דק ולפני סוכות חליפות מאריג עבה. היה יכול להיות לה במלאי אריג אחד עם נקודות, אחד עם משבצות ואחד חלק. גזרה מתרחבת למי שרזה מדי, גזרה צרה למי שרחבה מדי.
זה בערך מה שהיה, נכון? לא היה להן מה שיש לנו. הם לא חיו בתוך רחובות קניונים וקניוני רחובות, כשבכל מקום שאתה הולך ולאיפה שאתה זז, כל התצוגות וכל הגזרות מתחלפות על בסיס כמעט יומי, וכל הזמן מושכים לך בשרוול וקוראים לך ואומרים – בוא תראה, יש סייל, זה בחצי חינם, שניים במאה, שניים בעשרים, שניים בחינם; בוא, נשלם לך. בוא.
צריך לדעת איפה אנחנו נמצאות. מה קורה כאן. מי נגד מי. האם היה מאז ומעולם עידן שדומה למציאות שאנחנו חיות בה?
לא. לא היה. וזה לא קל ולא פשוט.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

זה לא מתאים,קצת כבוד! נמאס לנו שמשתמשים באישה החרדית כדי להרוויח כסף ורייטינג / ברכי ש דברו איתי על הכל, רק לא צניעות (?) קרונה – קרון – נע/ חני אליאס החוב – סיפור מצמרר מכלי ראשון