אני זוכרת את הפעם הראשונה שנחשפתי למקרה התעללות בילדים מסוג זה, ולא ישנתי בלילה. הפכתי את כל מקורות הידע שיש לי כדי לנסות לדלות מידע, ראיה, דעה או משהו קונקרטי שיכול להוכיח לי שזה לא באמת קרה.
אמרתי לעצמי שבעולם הנאור של ימינו זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שילדים קטנים נלקחים ממוסדות לימוד ונפגעים. לא יכול להיות שילדים תמימים ומתוקים שלא עשו רע לאיש יילקחו ויאבדו את תמימותם באופן כזה. לא ייתכן שיהיו מבוגרים אכזריים עד כדי כך שמסוגלים לשלוט ולהרוס חיים של ילדים.
אבל אז קרה היפך- מקורות המידע שלי הפנו אותי לעוד משפחה, ועוד משפחה, עוד מידע ועוד מידע.
וככל שעבר הזמן וקראתי מחקרים על ניצול קטינים בעבריינות מאורגנת, הבנתי עוד יותר את כל מי שרוצה להאמין שזה לא קרה.
ניסיתי להבין מה קורה לנו- האם ההגנות הללו והרצון להתגונן להכחיש הן חיידק טוב שמקונן בנו שרוצה להציל אותנו, או שמא מדובר במעין נגיף אוטואימוני. כזה שמתקיף את הגוף של עצמו ובעצם עשוי לגרום לילדים נוספים להיפגע.
אני איתכם אחי ואחיותי, אני מבינה את כל מי שרוצה לישון בלילה ולהגיד- לא יכול להיות. אני חושבת שחשוב שחלק מאיתנו ישמור על עצמו באופן כזה שלא ירצו לקרוא או לשמוע עוד על הנושא, יפטור את עצמו ויאמר: עזבו, לא צריך להתעסק עם זה, זה קשה מידי. זה לא נתפס בשכל אנושי.
זה בסדר לא לקרוא מאמרים שמתארים תיאורים קשים, לא לשמוע סיפורים מלאי פרטים מזעזעים, ולא לקרוא כתבות שמדירות שינה וגורמות לחרדה. זה לגיטימי לחלוטין להגיד שיש פה הרבה קצוות פתוחים ושאלות שאין עליהם תשובות. יש הרבה בלבול ולחץ, ודי, אני לא רוצה להכנס בכלל לאזורים הללו.
אבל אנא מכם- עשו כל מה שמגן על נפשכם כדי לא לראות או לדעת, רק אל תגידו שזה לא קרה!!
כל מי שחווה פגיעה מכל סוג שהוא בחייו יספר שהפגיעה השניה היא כשלא מאמינים לו.
וכל מי שמכיר את עולם הפגיעות יודע שהדרך להמשיך פגיעות היא אם הם יוכחשו, יוסתרו, ייתקלו בחוסר אמון והכרה בעולם. כך המחלה לא מטופלת, והיא ממשיכה להתפשט ולשכפל את עצמה ביתר שאת. וזה מאד מאד מפחיד. אפילו יותר מפחיד מהסיפורים בעצמם.
קשה לכם עם המידע? אל תקראו אותו, רק אנא מכם, אל תגידו שזה לא קרה. כי ההסתרה וההכחשה הם אם כל הפגיעות.
וזה כן קרה. מספיק להכיר משפחה אחת, הורה אחד, ילד אחד, ואז הדברים נראים אחרת.
ה' ברא עולם שיש בו כח למשחית להשחית, ויש בו המון רע וכאב בלתי נסבלים למח אנושי שרוצה להאמין בחיים. אנחנו כאנשים שונים זה מזה. אנו בוחרים במקצועות שונים ודרכים שונות להתמודד עם העולם המורכב שסביבנו. אם בחרתם בדרך חיים בה אינכם צריכים להיות חשופים למידע קשה ומזוויע, זוהי בחירתכם.
אך אני, ויחד עימי כל אלו שבחרו לגעת ולהכיר את הדברים מקרוב – פונה לכל מי שבחר בדרך התגוננות זו, וקוראת לו להבין שיש לנו אחריות חברתית אדירה שבה אנחנו צריכים להגיד- אני לא יודע, קשה לי עם המידע, אבל אני לא אומר שזה לא היה.
פשע מאורגן של התעללות בחסרי ישע זהו אחד הדברים שרק לאחרונה נחקר. במדינות שונות בעולם נחשפו ארגונים שעשו הכל לשם כסף על ידי התעללות מזעזעת ונוראית בילדים. אלו עובדות.
בכל סיפור של פגיעה בילדים קטנים יש מבוגרים שיש להם אינטרס שלא יגלו את הפגיעה, ולכן באופן מחקרי מקרי התעללות בילדים קטנים הם המקרים שיש בהם הכי פחות התקדמות, טיפול וגילוי. הגדולים חזקים, מניפולטיביים ומתוחכמים הרבה הרבה יותר מילדים קטנים, מפוחדים ופגועים. קל וחומר כשמדובר בפשיעה מאורגנת שיש בה אינטרסים גדולים ומעוותים, שם הסיכויים לגילוי והוכחה קלושים בהרבה.
אני מבינה שיש עסקנים שרוצים שלא תהיה הסטריה ופחד, ולכן מכניסים תחושה של שליטה במצב. המסר הזה מלווה בלקיחת אחריות והצבת מצלמות ודרכי מעקב ומניעה, וזה מרשים ביותר ומעורר הערכה רבה. אך הרשו לי – המטרה אינה מקדשת את האמצעים- אסור להכחיש.
ועוד נקודה חשובה שהיא קריטית לא פחות-
הכחשה והתגוננות מפני ידע קשה יכולים להביא לחוסר זהירות.
חוסר זהירות יכול להביא לפגיעות.
חשוב לי לחזק אתכם ולהגיד לכם שבמקביל להגנות שלנו עלינו להיות מסוגלים ללמוד על מוגנות בילדים, להכיר סימנים, לפתח שיח נכון סביב הסכנות שאורבות לילדינו (בכל התחומים), להיות הורים מתבוננים ונוכחים, ואם מתעורר חשד כלשהו לדעת אם מי להתייעץ.
כי להכחיש ולא להיות מסוגלים לראות בכלל- יכול דוקא להזמין את הסכנה הבאה.
חנה אירם עוסקת בטיפול בנערות חרדיות בסיכון למעלה מ15 שנה מנהלת דירות של אור שלום. בעלת MA בייעוץ חינוכי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן
9 תגובות
וואי וואי כמה שזה נכון, כמה שזה מדוייק,
וסליחה שאני הולכת להרוס תמימות אצל חלק מהאנשים, זה לא רק אצל אירגונים,
זה קורה בכל מקום וכן גם בציבור שלנו הציבור החרדי,
תחשבו על משהו מוכר יותר פוסט טראומה מהצבא זה משהו יותר מוכר ידוע כקשה מישהו עלה בדעתו להתכחש לעוב-ות שיש כזה דבר עולה בדעת מישהו שחייל שמספר ממציא דברים? לא האם עולה בראש שאדם שמספר שאביו הלך לעולמו, ההנחה תהיה שזה לא אמת?
כן הנושא נזה לא שונה רק קשה יותר כי זה מבלבל יותר אף אחד לא מת, הילד/ ילדה או הנער נערה, מבינים מהר מאוד שזה אסור שזה סוד וממנו עולמם זה אשמתם, כמו שילד נכנס לבית ורואה את אביו עם פנים רציניות ישר יחשוב שאביו כועס עליו, כי בעיני הילד הכל קשור אליו, עד שהוא אושר אומץ ומספר, מספרת על שכן ,על אבא שלה, על רב שהלכה אליו והעולם שלה התמותט, היא עברה מוות רצח , היא נאבקת להמשיך לחיות אבל מי מאמין לה? מייד שואלים אותה את בטוחה, זה היה הוא לא יודעת שזה אסור, איך מתי, וישר המח מתחיל לתעתע עד שאזרה אומץ לא אמינים לה אולי אני חלמתי אולי זה לא קרה בטוח רציתי את זה, ויסורי הנפש גועים ולא שקטים, אם סיפור קשה כזה בא לידכם תקשיבו אם אתם יכולים, אם לא תגידו בכנות כואב לי מדי קשה לי לשמוע, רק אל תחקרו כדי שאתם תוכלו לעכל תתמכו תקשיבו תאמינו,
כן אני באה להצהיר כאן באנונימיות ללא כל בושה, אני נפגעת, וכן בתוך הציבור החרדי בילדות ובבחרות, לא האמינו לי שנים הדחקתי וגם שנים לא הרגשתי כלום לא זכרתי גם, היום אני בנאדם בוגר, נאבקת לחיות כל יום מחדש עם טיפול פסיכולוגי ומעקב פסיכיאטרי, והיסטוריה של אישפוז בעקבות התמוטתות נפשית
יכולה, לשקוע בתוך הכאב שלא ניתן לתאור, לא האמינו לי הכחישו… ושילמתי ומשלמת מחיר כבד תלמדו בבקשה מהסיפור שלי ותעזרו לבנות אחרות אנחנו כנשים צריכות להיות אחת בשביל השניה יום אחד אני אתן תמיכה בזכות זה שאני מקבלת עכשיו, המשך יום טוב
ואוו "אנונימי"
גמרת עלי!
כל הכבוד על האומץ לשתף
מאחלת לך הרבה כח להתמודד עם הכל
ושולחת חיבוק ענק ומלא אהבה♡♡
סיימתי את קריאה עם דמעות בעניים, בתור מי שנחשפה להתעללות ארוכת שנים בבן משפחה קרוב, כמובן לא חשפנו החוצה את המקרה, וכשהסביבה לא יודעת פתאום שומעים כמה המודעות לקויה והסטיגמות מוטעות, לא תמיד רואים את זה מיד,
אין " לילד שלי זה לא יקרה" "זה שייך רק לילדים ממשפחות קשות".
תהיו זהירים, מודעים, תעקבו בשבע עניים, ותמיד תזכרו שאולי השכנה, הגיסה, או הקולגה בעבודה נפגעה או מכירה מקרוב, היו זהירים במילותיכם
היי חנה,
שאפו על המאמר!
הוא כתוב בצורה רגישה ומעוררת מחשבה,
היטבת לתאר את הבלבול שאת עצמך חשת, והיטבת להבין את הסובבים.
ותוך כדי, את מנתחת מה טוב ומה בעצם אסור שיקרה. (התגוננות לעומת הכחשה)
תודה לך!
זה אמיתי לכל דבר מנסיון
חנה,
אהבתי כל כך לקרוא את הכתבות שלך בעיתון!
תמשיכי בבקשה לכתוב ולעורר.
אני אמא צעירה למספר ילדים
לא מבוגרת ולא ׳מבחוץ׳- אלא מתוך תוך הקהילה החסידית
רק עם מודעות בריאה על מוגנות
ואני רואה סביבי נשים חשובות אין ספור
ששולחות את היקר להן מכל בלי כל השגחה!
למשך שעות ארוכות!
הן מקפידות כל כך על החינוך ושילדיהן יתרחקו מכל דבר שמזכיר קלקול או מודרניזציה
אבל לא חוששות בכלל מהפגיעה הכי נוראית
זה לא ׳רק׳ רגשי
זה קודם כל רוחני
ובכל הדורות נזהרו לשמור על טהרת הילדים והילדות
וגם עכשיו מדברים כל כך הרבה על הקלקול שהטכנולוגיה מביאה
כשמי שקרוב לתחום יודע כמה אחוזים מהנושרים
הם ילדים שנפגעו…
היכן המשטרה, אם אני כאדם פרטי זכותי לא להאמין (כמובן כבדהו וחדשהו, לפתוח עיניים ולהיות זהיר עם הילדים. ללמוד מוגנות ולהיות הורה נוכח) אבל היכן המשטרה??
להם אין זכות לא להאמין, הם חייבים לחקור ולבדוק. וגם אם זה לא עומד בהוכחות בית המשפט, המציאות בשטח חייבת לצוף איכשהוא, במיוחד אחרי הכתבה.
אם באמת רוצים, אפשר תמיד למצוא את הדרך לפצח במיוחד ארגון שמתנהל בצורה מאורגנת כפי הטענה.
אך המשטרה לא מאשרת את העניין ואף מכחישה..
תפסיקו להאשים את הציבור בחוסר אמון. תפנו את החיצים כלפי הממסד. אם זה נכון שידאגו סוף סוף לטפל!!!!!! ואם זה לא נכון שיזימו סוף סוף את השמועות.
תודה!!!! עשית לי טוב…. אני עצמי נפגעתי בתור ילדה בת חמש, וגם היום שלושים שנה אחרי כשמישהי אומרת, אפשר לחשוב מה זה כבר משפיע על החיים…. או סתם הגזמות והיסטריה…… הבטן שלי נמעכת… כי חוץ ממני ומהפסיכותרפיסטית שלי אף אחד לא יודע כמה הפגיעה הזו משפיעה על כל החיים…..(!!!!!) וכן, כשמישהי מבטלת, אני מרגישה שיש ביטול לקושי שלי ואין לו מקום….
המון הצלחה בהמשך ושוב תודה ענקית.
אז למה המשטרה סגרה את תיק נחלאות 2?