כל אדם חי בין כמה מראות.
יש את המראה שמולה אנחנו עומדים כשאנחנו מסתרקים, מסדרים את החולצה או בוחנים איך אנחנו נראים.
יש גם מראת עבר.
המחזירה לנו שוב ושוב את מי שהיינו. את הילד שנפגע, את הנערה שפחדה, את האדם שנכשל, את המשפטים שנאמרו לנו והפכו לקול פנימי. לפעמים אנחנו כבר בני חמישים, אבל עדיין מסתכלים על עצמנו דרך מראה בת ארבעים.
יש מראת עתיד.
זו המראה שמראה לנו את כל מה שעלול לקרות. היא מלאה בחששות, בתרחישים ובשאלות של "מה אם…". לפעמים היא גורמת לנו לעצור עוד לפני שעשינו את הצעד הראשון.
ויש מראה של ההווה.
המראה שמראה לאדם מי הוא חושב שהוא.
זו המראה השקטה ביותר, ולכן גם הקשה ביותר. היא לא שואלת מי היית, ולא מנבאת מי תהיה. היא שואלת רק שאלה אחת:
מי אתה עכשיו?
רבים מאיתנו חיים בין שתי מראות – העבר והעתיד – ושוכחים להביט במראה היחידה שיכולה באמת לשנות את החיים: מראת ההווה.
בטיפול אני פוגשת אנשים שלא באמת רואים את עצמם. הם רואים את ההשתקפות של הביקורת שקיבלו, של הפחדים שהם נושאים, של הציפיות של אחרים. הם בטוחים שזו המציאות, כשבעצם זו רק מראה ישנה שלא נוקתה שנים.
אולי הגיע הזמן לשאול:
באיזו מראה אני בוחר להסתכל היום?
האם אני עדיין נותן לעבר להגדיר אותי?
האם אני נותן לפחד מהעתיד לנהל אותי?
או שאעז להביט בעצמי כפי שאני – עם הכוחות, עם הפצעים, ועם האפשרות להשתנות.
כי המראה החשובה ביותר אינה זו שמחזירה את הדמות שלנו.
היא זו שמחזירה לנו את האמת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
