יש לה רשימה של אנשים מפורסמים, היא לא תפנה לכולם, אבל היא יכולה לפנות למרכזים שבהם, אלו שמעבירים מסרים דומים לאלו שבספר. היא שלחה לדמות ידועה בקשה לסייע לה לפרסם את הספר וקיבלה תשובה שלילית.
דמעות מילאו את עיניה. היא חשה סערת רגשות, "אני משתדלת לדון אותך לכף זכות. שמעתי שהרב כהנוב אמר שגאולה זה שכולם זוכים להשפיע זה על זה ואין דווקא במה לאנשים יחידים. בהצלחה, שנזכה לגאולה בקרוב ברחמים", כתבה לה.
היא ענתה לה תשובה, לא היתה זו האישיות המפורסמת אלא אחת מאלו שמשווקות אותה, הסבירה הסבר יפה ומניח את הדעת. למרות זאת התחושה היתה כבדה, והיא היתה רק ההתחלה, התעלמות, התחמקות, הבטחות מעורפלות, היא חשה רע מול ההתנהלות הזו.
העולם הזה זמני, כל אחד משתדל לעשות את המיטב שהוא יכול, למה שלא נעזור זה לזה? חשבה. תחושה של: 'אם אין אני לי מי לי' הופיעה בה בעוצמה, היא הבינה היטב שהיא יכולה להשתדל בכל כוחה לעשות את החלק שלה, אבל אין לה יכולת מעבר לזה.
אם המידע שיש בספר צריך להגיע לעולם הוא יגיע ואם לא – זה כבר לא בידיה.
צלצול הטלפון נשמע, הרבנית התקשרה אליה ואמרה לה שמוטי ניסה להתווכח עם הרב, אבל נכנע לבסוף ולקח את המסך.
"מדובר במכשיר כשר, למרות זאת מוטי חש רע עם זה", דיווחה לה הרבנית. רבקה הודתה לה, נותר לה להמתין לראות אם באמת הכעס שלהם כלפיה הוא רק בעקבות המסך, או שמא יש כאן משהו נוסף.
הוא יכול להסתיר את המסך מאימו, הוא יכול להראות לה את זה. מוטי התלבט מעט, אימו מתגוררת אצלם בבית, היא רואה הכל, עוזרת לו, היא יכולה לקבל את זה קשה, לכעוס, לתמוה. מצד שני, אולי היא תבין, סך הכל יש לה אמונת חכמים.
המכשיר החכם שלו צלצל לידה, והוא החליט שהוא לא צריך להסתיר אותו.
"מה זה, מוטי, מה אתה מחזיק ביד? אני רואה נכון?" שאלה.
אבא שלו נשא מבט מהגמרא וסקר אותו ואת אימו, הוא לא מתערב בעניינים הללו, למרות זאת מוטי מבין שהוא יבין אותו יותר, אבא שלו סבלני ומתחשב, תמיד היה הבדל ברור בין הוריו.
אימו מנהיגה קו קשוח, אביו קו רך וקשוב, מוטי התעודד שאביו נמצא בסביבה.
הוא חיפש מילים והחליט לומר את האמת: "הרב הורה לי בימים הקרובים להיות מחובר לארגון חסד, ואפשר לעשות זאת רק דרך המכשיר הזה, מדובר במכשיר מוגן וכשר לכל דבר" אמר.
אימו נראתה חיוורת, "אתה לא יכול לעשות דברים ככה, מוטי. אתה צריך לומר לרב שזה לא כיבוד הורים, אתה יודע מה זה המסך הזה? זה לא הגיוני שזה יכנס אלינו ככה, לבית, בדלת הראשית".
מוטי נראה אומלל, מבטו נמשך אל המסך, כמה צדקו גדולי ישראל, אכן המסך הזה מושך כמו צעצוע מנגן עבור תינוק, רק שבמקרה הזה הוא אדם בוגר וצריך לדעת למלוך על הרצונות הללו, הבעיה שהאור של המסך מאוד חזק, מסנוור, מסיח דעת מהכל.
"הרב נתן לי לדבר עם אדם שהיה מכור למסך ויצא מזה. הוא אמר לי שהאדם אוהב חופש בטבעו, כך שכל אדם שמכור לדבר-מה יצליח לצאת מההתמכרות לחיים יציבים", אמר מוטי, "כששמעתי את זה אני פחות דואג, מקשיב לעצמי ומבטיח לעצמי שאזכה לחופש ולא אתן לאף גורם, גם לא למסך, להשתלט עלי, בוודאי לא לאורך זמן".
אימו שתקה ויצאה למרפסת, אבא שלו הביט אליו ואמר: "תקשיב לי מוטי, אנחנו עזבנו את הבית כדי לתמוך בך בזמן הזה, בגלל המסך של רבקה. אבל כעת, כשיש גם לך מסך, אולי תחשוב על שלום בית? איזה טעם יש למלחמה הזו כשיש לך את המסך בעצמך? הא?"
הטלפון שלה צלצל, מוטי מתקשר.
זה היה צפוי אבל בה בעת גם מפתיע. תחושת דחיה מתעוררת בה, היא לא רוצה להשיב לו, שירגיש מה שהיא הרגישה. מה פתאום לענות לו? הוא היה גרוע והתנהג בהתעלמות בוטה.
אבל היא לא נוהגת לחנך אנשים. "כן מוטי".
הוא לא נשמע נבוך, היה מעט אדיש. הסביר לה שהוא מצטער וכדאי לה לשוב לבית.
היא ידעה שהיא תשוב, זה הבית שלה, היא יכולה לפרוח ולהתקדם בחיים, באופן אישי, היא לא צריכה תמיכה חיצונית כדי לדעת איזו מיוחדת היא, ולהכיר בסגולות שלה. היא עשתה את זה נהדר עד כה, החיים החיצוניים וההתנהלות מול אנשים הם הדהוד חיצוני למה שקורה לה בלב פנימה, וככל שתהיה יותר מחוברת לעצמה כך היא תזכה לשנות את המצב החיצוני ולהאיר גם את הסביבה שלה.
לאחר השיחה, הבינה לפתע: מוטי יהיה זה שיוכל לסייע לה להעביר את התוכן של הספר לחבר הכנסת צביאלי, שיוכל להעביר הלאה לגורמים המתאימים.
היא תחזור לבית בלי המסכים, תראה למוטי שהוא טעה בה, הוא יראה את התוכן של הספר שלה ויבין שגם הוא וגם אימו היו צריכים לדון אותה לכף זכות.
לפני שהיא שבה הביתה, החליטה לשלוח מייל לכל האנשים שהיא ביקשה מהם עזרה עד כה, היא תוכיח להם שזה לא בסדר להתעלם מפניות של אנשים כמותה, שאין להם מעמד או אמירה אבל יש להם מסר חשוב יותר או פחות, ושצריך להקשיב לכל אדם.
היא כתבה:
כל אדם צריך מישהו אחד שיראה אותו באמת.
זהו צורך עמוק, מהותי, צודק ונכון.
ואולי אפילו מדעי.
אנחנו זקוקים לכך שיראו אותנו כדי לקיים יחסים חברתיים תקינים, כדי לשרוד, ואפילו כדי להסכים לממש את הכישרונות שלנו ולצאת מאזור הנוחות.
זה לגמרי בסדר לחוש צרכים כאלה ואחרים.
למרות שאני שואפת להגיע למצב מנטלי שבו אין צרכים בכלל – אני מאמינה שכאשר כן קיימים צרכים, הם מספרים סיפור:
על מטרה שטרם התמمשה, או על דבר מה לא תקין שקיים בעולם.
אין בצרכים תועלת כשלעצמם – מלבד כך שהם מקדמים את העולם.
מלבד הצורך שיראו אותנו, קיים גם מושג ה"סלבס".
הסלבס הם בני אדם – אך גם תופעה – שלוקחת את המקום של כולם, מבלי לראות אף אחד אחר.
וזה עצוב, אבל זו המציאות.
(הכוונה אינה לאנשים עצמם, שרובם טובים ועושים טוב, אלא לשיטה הלא מודעת של עולם הפרסום).
הם צורכים את המבטים של כולם, מבלי להחזיר מבט לחברה.
וגם בי יש צד כזה – גם אני לא תמיד רואה אחרים.
אין כאן ביקורת או האשמה, רק הצבת מראה לתמונה שזקוקה לתיקון – ותמונה שגם אני חלק ממנה.
לפני זמן מה כתבתי ספר, ורציתי שהתוכן שלו יקבל הכרה ועניין.
פניתי לאנשים מפורסמים – וכל אחד התחמק בדרכו.
זה היה לא נעים בכלל.
התוכן שרציתי להעביר לא היה שלי בלבד – אלא מסר של הציבור, שעבר דרכי ודרש ביטוי.
התחושה שחוויתי הייתה של התעלמות, ניכור, אפילו תחושת "אני ואפסי עוד" – שקרנה מההתנהלות של אותם מפורסמים או אנשים שיכלו לעזור, אפילו קצת, ובחרו להישאר באזור הנוחות: מקום שרק רוצה לקבל (הכרה, כבוד, כסף וכד').
אין לי טענה כלפי איש, הכול מלמעלה.
כנראה שהייתי צריכה לעבור את זה כדי לכתוב את המכתב הזה – ולשלוח אותו לאנשים שהיו אמורים לקרוא אותו, למען תיקון העולם.
יש בי תקווה ותפילה גדולה:
שנראה אלו את אלו.
שלא נזדקק לאחרים כדי להרגיש קיימים.
שיהיה לנו עמוד שדרה פנימי.
ושכל אחד יצליח להגשים את ייעודו בעולם – מתוך שפע, טוב ושמחה.
אמן.
פוסט זה נשלח לאנשי קשר רבים, מתוך מטרה לעורר מודעות.
נאמר: "יודע צדיק נפש בהמתו".
אף אחד אינו מושלם, אבל חשבון נפש הוא דבר חשוב ונדרש.
ואם הדברים לא התקבלו עליכם, אולי זו פשוט חשיבה שונה, או ייתכן שהפוסט שגוי.
אם גרמתי לאי נוחות, סליחה.
ובכל זאת: כן חשוב לשים לב לאחר, גם אם אתם מאוד עסוקים בהגשמת הייעוד שלכם.
כי יש אנשים שהייעוד שלהם עדיין לא זכה להיראות.
וחבל. כי כך – העולם לא מתקדם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
