רחל ידעה היטב איך מדברים עם מתבגרים. היא קראה על זה, שמעה על זה, ואפילו הסבירה לאחותה בסבלנות שצריך לתת להם מרחב. אצל אחותה זה היה ברור מאוד. אצלה בסלון, משום מה, המרחב היה תפוס בכביסה.
זה היה יום ראשון שאחרי החגים. רחל חיכתה ליום הזה חודש שלם. ״אחרי החגים אסדר״, ״אחרי החגים אנוח״, ״אחרי החגים נחזור לעצמנו״. עכשיו אחרי החגים הגיע, והסתבר שהוא זוכר הכול. הוא עמד בפתח עם כל ההתחייבויות שלה, ולא נראה שיש לו כוונה להתפשר.
הסוכה כבר פורקה, והסלון קיבל למשמורת שני מוטות, שקית קישוטים וארבעה כיסאות שלא ברור איפה גרו לפני החג. במקרר עמדה קופסה עם מדבקה ״לא לגעת״. איש לא זכר מה יש בה, אבל כולם כיבדו את הבקשה. רחל העמידה מים לקפה, חתכה עוגת דבש והתכוננה לשבת. היו לה תוכניות גדולות לאותו בוקר: לשתות משקה בטמפרטורה שבה הוכן.
ואז נכנסה הבת שלה.
קפוצ׳ון עד הגבות, כתפיים שמוטות וצעדים של מי שהחזרה לשגרה נראית לה רעיון שאפשר היה לדחות לאחרי פסח. היא התיישבה על הספה, משכה אליה כרית והביטה קדימה. רחל ראתה ילדה שקטה. בתוך שנייה כבר היו לה ארבע השערות, שני חששות ותוכנית בירור.
״רוצה עוגה?״ שאלה. ״לא״. ״אכלת?״ ״כן״. ״מה אכלת?״ ״אימא״. ״מה אימא? אני שואלת. קרה משהו? את עייפה? זה בגלל מחר? דיברת עם החברה שלך?״
״אימא, די. אין לי כוח לחפירות״.
רחל נעלבה. באמת נעלבה. בסך הכול רצתה להבין מה קורה לילדה שלה. טוב, וגם מה היא אכלה, עם מי דיברה, למה היא יושבת ככה ומה התוכנית שלה להמשך היום. אבל הכול מתוך דאגה. אם היו נותנים לדאגה שלה טופס, היא הייתה ממלאת גם את הסעיפים שלא חובה.
״אני לא חופרת״, השיבה רחל בקול שהתחיל רגוע וסיים בתפקיד מנהל האירוע. ״אני רק מנסה לדבר איתך!״
״אז אל תנסי עכשיו״.
כאן כבר התיישב לרחל נאום שלם על קצה הלשון. היו בו כיבוד הורים, הכרת הטוב, פירוט השירותים שניתנו בחודש האחרון ונספח בנושא כביסה. היא כמעט התחילה ב״אחרי כל מה שאני עושה בשבילך״. משפט מסוכן בעיקר מפני שאחריו באמת אפשר להתחיל למנות, וזה עלול לקחת עד חנוכה.
אבל מתחת לכעס הייתה גם דאגה. פעם הילדה הזאת הייתה מגיעה ומספרת לה הכול. לפעמים הכול כלל תיאור של עשרים דקות על מחק שנפל. רחל הייתה אומרת ״נו, ומה קרה אחר כך?״ ומתפללת שהמחק כבר יימצא. עכשיו היא הייתה מוכנה לשמוע גם על מחק, גם על מחדד, אפילו על כל הקלמר. רק שהילדה תכניס אותה קצת פנימה.
והנה הקושי: הדאגה של רחל רצתה תשובה מיד. הבת שלה רצתה שיפסיקו לשאול.
רחל הרגישה איך הגוף שלה נערך להמשך הוויכוח. הלסת התהדקה, הקול עלה, והמחשבה ״אם אוותר עכשיו, היא תחשוב שמותר הכול״ התייצבה בביטחון. למחשבות כאלה יש תכונה מרשימה: הן נכנסות בלי לדפוק ומיד מתיישבות בראש השולחן.
רחל הניחה את הסכין ונשמה רגע. הדאגה לא נעלמה. גם העלבון נשאר. אבל היא הצליחה לשמוע שוב את מה שהבת אמרה, לפני כל הפרשנויות: אין לה כוח לשאלות עכשיו.
״הבנתי״, אמרה. ״את רוצה קצת שקט. שאלתי הרבה בבת אחת״.
״נכון״, אמרה הבת, בנימה שלא כללה הערכה מיוחדת ליכולת ההתבוננות של אימא.
״יצא לי שאלון שלם. אני עוצרת אותו כאן״, הוסיפה רחל בחצי חיוך.
״זה לא מצחיק״.
״בסדר״, אמרה רחל.
את ההמשך המצחיק שתכננה היא שמרה לעצמה. גם זו מיומנות הורית: לזהות שהקהל לא פנוי כרגע, ולא להתעקש על הדרן.
ואז הוסיפה, בקול פשוט: ״את יכולה לשבת קצת בשקט, ואני אפסיק לשאול. אני מבקשת שתדברי אליי בלי עלבונות. אפשר להגיד לי: ‘אימא, אני צריכה הפסקה’״.
״אוף, את עושה עניין מכל דבר״.
רחל הרגישה את הנאום מתרומם שוב. הוא כבר לבש מעיל. היא נתנה לו לעבור בראש בלי לשלוח אותו לסלון.
״שמעתי שאת רוצה שאעצור. אני עוצרת. הבקשה שלי לדבר בכבוד נשארת״.
זה היה הרגע שבו, במאמרים מסוימים, הקפוצ׳ון היה יורד, הבת הייתה מתרככת, ובדיוק אז הייתה נכנסת קרן שמש מבעד לחלון. אצל רחל התריס היה חצי תקוע מאז אלול. הבת נשארה כעוסה.
רחל הלכה להכין את הקפה.
ההסכמה שלה הייתה ברורה: כן להפסקה בשיחה. כן לצורך לנוח. הגבול שלה היה ברור באותה מידה: גם כשכועסים, היא מבקשת דיבור מכבד.
היא גם ידעה שיש דברים שצריך יהיה לחזור אליהם. אם ביקשה עזרה בבית, אפשר לברר מתי תתבצע. אם יש עניין חשוב למחר, צריך יהיה לדבר עליו בזמן מתאים. היא אינה חייבת לדחוס עכשיו לתוך אותה דקה את היחסים ביניהן, את החזרה ללימודים ואת פינוי המדיח. המדיח, למרות מראהו הדחוף, לא הגיש בקשה לדיון מיידי.
היכולת לעצור לפני תגובה, לשים לב לרגש שלנו ולחזור לשיחה בזמן מתאים היא מיומנות הורית שאפשר לתרגל. הכרה ברגש של המתבגרת יכולה להישמע פשוטה מאוד: ״קשה לך לחזור מחר״, ״השאלות מעמיסות עלייך עכשיו״, או ״את מאוכזבת, רצית משהו אחר״. השיקוף מתייחס למה ששמענו והבנו, ומשאיר מקום לתיקון אם לא הבנו נכון. הוא אינו מחייב להסכים לכל בקשה או התנהגות.
רחל ניסתה להזכיר לעצמה שגם לה מותר להיות עייפה ומוצפת. היא יכולה לקחת הפסקה ולומר: ״אני מרגישה שאני מתחילה לכעוס. אקח כמה דקות ונמשיך אחר כך״. יש כנות במשפט הזה. הוא גם עשוי להיות מדויק יותר מההכרזה ״אני רגועה לגמרי!״, במיוחד כשהשכנים בקומה השלישית יכולים להעיד ששמעו אותה.
בגישת ACT אנחנו מתרגלות את האפשרות לפגוש מחשבות ורגשות, ולבחור פעולה שמשרתת את מה שחשוב לנו בהתאם למצב. גם מודל DNA-V עוסק בתשומת לב לחוויה, בלמידה ובהתנסות ובהכוונה לפי ערכים. בסיפור של רחל, השאלה המעשית היא: ״כשאני דואגת ונעלבת, איך אני רוצה לדבר עם הבת שלי?״ התשובה יכולה לכלול חום, אחריות וגבול, גם בלי תחושת רוגע מושלמת.
כעבור זמן מה רחל עברה ליד הספה. ״אני במטבח אם תצטרכי אותי. בערב אבדוק איתך איך את לקראת מחר״.
״אני בסדר״, ענתה הבת.
רחל לא הייתה בטוחה שהכול בסדר. היא גם לא הייתה חייבת להכריע בזה באותו רגע. היא תמשיך לשים לב, תיזום שיחה בהמשך ותבדוק מה קורה. אם תראה הסתגרות ממושכת או שינוי מדאיג בתפקוד, יהיה צורך בבירור נוסף. האחריות שלה נמשכת גם אחרי שהפסיקה לשאול.
במטבח היא הרימה את הקפה. קר, כמובן. משקה בטמפרטורה המקורית שלו כבר היה יעד שאפתני מדי ליום הזה.
מהסלון נשמעה השאלה: ״איפה המטען?״
לרחל עלתה מיד תשובה מבריקה: ״אה, עכשיו כן מדברים איתי?״ היו בה תזמון, עקיצה וכל מה שצריך כדי לפתוח סיבוב נוסף.
״במגירה ליד השולחן״, אמרה.
זו לא הייתה כניעה. רחל בחרה לענות על השאלה בלי לגבות עליה את העלבון מהשיחה הקודמת. את עניין הדיבור המכבד היא תוכל להעלות בהמשך, כשהן פנויות יותר לשמוע זו את זו.
הבת לקחה את המטען ונכנסה לחדר. היא לא התנצלה. לא ביקשה חיבוק. הקפוצ׳ון נשאר בדיוק במקום שבו היה בתחילת הסיפור.
רחל נשענה רגע על השיש. היא עדיין הייתה פגועה, ועדיין דאגה. אבל היא ידעה למה הסכימה, מה ביקשה ומתי תחזור לבדוק. היא הצליחה לעצור חלק מהמשפטים, לתקן את הטון שלה ולהישאר זמינה בלי לרדוף אחרי תשובה.
בערב אולי תצליח יותר, ואולי תצטרך לתקן שוב. כרגע היא הייתה המבוגרת האחראית בבית: זו שמחזיקה את הדאגה שלה, שומרת על הגבול ומשאירה אפשרות לשיחה הבאה.
ואז היא פתחה את המקרר כדי להחזיר את החלב.
על הקופסה עדיין היה כתוב ״לא לגעת״.
״הבנתי״, מלמלה רחל. ״גם את צריכה מרחב״.
אביגיל קולר – M.A, מומחית בטיפול והדרכת מטפלות בגישת ,CBT תראפיה באומנות וליווי תהליכי עומק ופיתוח גמישות פסיכולוגית . [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
