ביילי ליפשיץ: אולי הגיע הזמן להפסיק להבהל מעצמינו?

ואז פתאום נהיה שקט.

אחרי חודש שלם שהכול היה בו:

חגים.

בישולים.

קניות.

ילדים.

אורחים.

כביסות.

ארוחות.

סוכות.

תפילות.

עוד שולחן, עוד מנה, עוד כלים, עוד משהו שצריך להספיק.

חודש שלם שהראש לא הפסיק לעבוד.

ואז מגיעים הימים האלה של אחרי החגים.

כולם אומרים:

״נו, חוזרים לשגרה.״

אבל איזו שגרה?

הילדים מתחילים לחזור למסגרות, בית פתאום קצת יותר שקט, ואין כבר ארוחה חגיגית שצריך להרים בעוד שעתיים.

ופתאום…

אין לך מושג מה לעשות עם עצמך.

את מסתכלת על הבית, על החיים, אפילו על עצמך, ושואלת:

מה קורה לי?

למה אין לי כוח?

למה אני לא מתלהבת?

למה אני לא מצליחה פשוט לחזור לעניינים?

למה כל דבר קטן מרגיש לי כמו הר?

ואז, כמו שאנחנו תמיד עושות לעצמנו,

אנחנו מתחילות לבדוק את עצמנו.

אולי אני בדאון?

אולי משהו לא בסדר איתי?

אולי אני צריכה להתאפס?

אולי כולן כבר חזרו לשגרה ורק אני תקועה?

אז לא.

אולי את פשוט אחרי חודש שבו לא היה לך רגע אחד לעצמך.

אולי הגוף שלך מחזיק עכשיו את כל מה שלא היה לו זמן להרגיש.

כי כשכולם צריכים אותך — את מתפקדת.

את קמה.

את מכינה.

את מסדרת.

את דואגת.

את מחייכת.

את מארחת.

את אומרת ״הכול בסדר״.

אין זמן לקרוס.

ואז כשהכול נגמר —

הגוף סוף סוף מרשה לעצמו להיות עייף.

וזה הבום.

הבום שאחרי החגים.

הוא לא תמיד נראה כמו בכי.

לפעמים הוא נראה כמו חוסר חשק.

כמו בלבול.

כמו בית שלא מתחשק לך לסדר.

כמו טלפון שאת לא רוצה לענות לו.

כמו קפה שאת שותה ולא באמת מתעוררת ממנו.

כמו רצון פשוט לשכב ולא לעשות כלום.

והאמת?

אני חושבת שאנחנו צריכות להפסיק להיבהל מעצמנו בכל פעם שאנחנו לא בתפקוד מלא.

אנחנו לא מכונות.

גם לאמא של כולם מותר להיות רגע בלי תוכנית.

מותר לה להיות מבולבלת.

מותר לה להיות מותשת.

מותר לה לא לדעת מה עכשיו.

השגרה לא חוזרת בלחיצה על כפתור.

וגם את לא צריכה לחזור לעצמך ביום אחד.

תתחילי בקטן.

מקלחת.

קפה.

כביסה אחת.

ארוחה פשוטה.

לסדר פינה אחת בבית.

לצאת קצת לשמש.

מחר עוד משהו.

צעד צעד.

ואל תסתכלי על האישה באינסטגרם סטטוס שכבר העלתה היום ״חוזרים לשגרה״ עם בית מבריק, ילדים מסודרים וארוחת צהריים בשלוש קומות.

אולי גם היא עכשיו סגרה את הסטורי ונשכבה על הספה.

כי האמת היא שכולנו חוזרות.

רק שלא כולנו חוזרות באותו קצב.

ואם גם את מרגישה עכשיו קצת אבודה בתוך השקט הזה —

תדעי שאת לא לבד.

אולי את לא צריכה לתקן את עצמך.

אולי את פשוט צריכה

לתת לעצמך רגע לנשום.

כי אחרי חודש שלם שבו היית בשביל כולם,

מגיע גם הרגע שבו מותר למישהו להיות בשבילך.

והמישהו הזה — יכולה להיות גם את

תחבקי את כל הפאקים שלך ואני מחבקת אותך גם כי אנחנו לביאות ומגיע לנו חיבוק….

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

ביילי ליפשיץ: לא כל אהבה מצטלמת יפה… רשו"ת השידוך: אז איך מתחילים עם ענייני שידוכים? צידה שלקחתי לדרך מהחג/ פזית נאמן פינוק לכל האלופים שחוזרים לשגרה: לחמניות בצלים מפופרקים ביילי ליפשיץ מבקשת: "נקרע לי הלב על עוקבת שלי, בבקשה תהיו רגישים!"