יש ימים בלוח השנה שהם לא באמת ימים.
הם זיכרון.
הם ריח. הם מבט. הם משפט אחד שנאמר לפני שנים ונשאר תקוע איפשהו עמוק בפנים.
והשביעי לעשירי הוא כזה בשבילי.
אני חושבת שרק עכשיו אני מתחילה להבין למה בימים האלה משהו בי לא רגוע.
למה פתאום עולים פלאשבקים. למה מצב הרוח משתנה בלי סיבה ברורה. למה אני יכולה להיות בסדר גמור, ופתאום משהו קטן זורק אותי אחורה.
כי השביעי לעשירי לא היה רק היום שבו התחילה המלחמה.
בימים האלה, אז, גילו לאבא שלי את המחלה.
ואני חוזרת לרגע אחד.
הייתי בירושלים. זה היה בלילה. ובאיזשהו שלב שאלתי אותו אם לחזור הביתה לטבריה.
אני אפילו זוכרת את השאלה.
"מה מומי, אם לחזור או לא
והוא הסתכל עליי.
עם העיניים האלה שלו.
ואמר לי:
"יש לי את המלחמה שלי בעצמי. פחות מעניין אותי עכשיו מה קורה."
אז לא באמת הבנתי עד הסוף את גודל המשפט הזה.
היום אני מבינה.
הוא דיבר על מלחמה שאף אחד מבחוץ לא יכול היה לראות. מלחמה בתוך הגוף. מלחמה בתוך הנפש. מלחמה שאבא שלי ניהל בשקט, בזמן שהעולם כולו בער בחוץ.
ואולי בגלל זה השביעי לעשירי פוגש אותי השנה אחרת.
כי יש מלחמות שהעולם זוכר בתאריך.
ויש מלחמות שהלב זוכר באותו תאריך בדיוק.
ואני חושבת שאולי בגלל זה אני קצת מבולבלת עכשיו.
מצד אחד, כולם אומרים: יאללה, אחרי החגים. חוזרים לשגרה. חוזרים לבית, לילדים, לעבודה, לסידורים.
אבל איזו שגרה?
אחרי חודש שלם של חגים, עומס, בישולים, ילדים בבית, תפילות, התרגשות, ואז פתאום השקט הזה…
ובתוך כל זה מגיע השביעי לעשירי.
והלב שלי כנראה אומר: רגע. אני מכירה את הימים האלה.
והוא מחזיר אותי אחורה.
לאבא. לירושלים. לטבריה. למבט שלו. למשפט הזה.
"יש לי את המלחמה שלי בעצמי."
ואולי אני לא צריכה להילחם בזה.
אולי לא כל ירידה במצב הרוח צריכה הסבר. אולי לא כל עייפות היא דיכאון. אולי לא כל חוסר חשק אומר שמשהו התקלקל בי.
אולי לפעמים הגוף פשוט זוכר.
זוכר את מה שהלב עוד לא סיים לעכל.
אז אם גם את מרגישה בימים האלה קצת מוזר, קצת כבדה, קצת לא את, קצת חוזרת אחורה בלי להבין למה —
אולי גם אצלך יש תאריך שהגוף זוכר.
ואולי מותר פשוט לעצור לרגע, לנשום, ולהגיד:
אני כאן.
עברתי.
אבל אני עדיין זוכרת.
ואבא…
אני עדיין שומעת אותך….
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
