פנינה, מההפקה שלנו בקטיפה, שואלת אותי הבוקר, "איפה הטור להשבוע?" אני עונה לה במייל חוזר, "שולחת בערב".
סוכות נגמר וגם שמחת תורה, איסרו חג חלף עבר לו, חנה נפטרה בשלישי, מיד אחרי יום כיפור, לפני כל אלה. מהרגע שהיא סגרה את העיניים בשערי צדק בירושלים, תיכננתי לכתוב על האישה הגדולה הזאת, הטובה הזאת, האהובה הזאת, מאירת העיניים הזאת, החייכנית הזאת, החכמה הזאת, היודעת שמונה, ויש שיגידו תשע שפות, הזאת, אני אגיד שהיא ידעה עשר. כי היא ידעה גם את שפת שמחת החיים הזאת, חנה רוטנברג, זצוק"ל.
מי לא מכיר אותה?
והערב באמת הגיע, ואני מתיישבת לכתוב. יודעת לאן אני רוצה לקחת את המילים שלי על המגיבה מספר אחת שלי, זאת שתמיד מצלצלת להגיד משהו על הטור הזה ועל הריאיון ההוא. חנה כבר לא תצלצל אלי. ואני מקלידה מימין לשמאל, בעברית האחת נעבך, שאני יודעת, והמילים עושות לי ברקס של שריר. "דווקא בערב הזה? דווקא בערב הזה את כותבת על חנה?" הן שואלות אותי, ואני מתווכחת ושואלת אותן בחזרה, "למה לא? מה אתן רוצות ממני? מה יש בערב הזה?, עזבו אותי, תנו לי לכתוב"
"תכתבי אותנו", הן אומרות לי "רק תשימי לב למשהו סביב". אני מרימה את העיניים מהמסך ויודעת שהן צודקות, המילים האלה, היודעות.
מעניין שדווקא בערב הזה אני עושה בייביסטר על שני נכדים מתוקים שלי, שבמציאות הרגילה, אין סיכוי, שהנכדים הישנים בחדר הסמוך כאן ונותנים לסבתא לכתוב, הם גם הנינים של חנה, אלה שנולדו מהנכדה הבכורה שלה, שירה, זאת שהפכה את חנה ראשונה בחייה, לסבתא.
אני יודעת, הרבה אנשים בעולם לא ידעו שחנה לא הרגישה טוב בזמן האחרון, המשפט ההלום עם הצליל המופתע הזה שכולן השתמשו בו באופן הכי טבעי כששמעו על מותה, "איך לא ידעתי?", התאים בדיוק לסיטואציה, התאים בדיוק לשם הספר של חנה, "איך לא ידעתי", שבו סיפרה איך גילתה רק אחרי שהיא עצמה התחתנה, מה עברו הוריה בשואה. אבא ואמא שלה, הרבנית נעכה הורוויץ, שתאריך ימים ושנים, עדיין כאן איתנו, הם רצו להגן על ילדיהם מידיעת התופת ההיא.
את חנה הכרתי עוד הרבה לפני שידעתי שהנכדה שלה תתחתן עם הבן שלי. זה היה לפני הרבה שנים, באתי להרצות בסמינר בנות אלישבע, סיפרתי על השנדליר המפורסמת שהיתה תלויה מעל שולחן השבת אצל אחות של סבתא שלי בלונדון. סיפרתי איך היא סימנה לי אור של תורה, משפחה, אהבה, בית. היום השנדליר הזאת, כמעט בת המאה, תלויה כאן בבני ברק מעל שולחן השבת שלנו. חנה, ישבה בקהל, ושאלה אותי, אחרי, אם אפשר לבוא לראות אותה, את המנורה מהקריסטלים.
וחנה הגיעה, עם אמא שלה, שקראנו לנו כאן מלכת אנגליה מרוב שהיא מכובדת ואצילית, וישבנו שלושתינו ושתינו תה, ודיברנו. זה היה אז.
לפני זמן לא רב אני מקבלת מייל. "שלום אפרת, כאן תרצה שילוני, אני יושבת בסדנת ההורים שאת עושה בימים אלה בבית וגן, את לא חייבת לזכור אותי, אני רק רוצה להגיד לך שתלכי לבקר את סבתא של הכלה שלך, חנה רוטנברג". בום.
מה. לבקר. מה. קרה. מה. הולך. כאן. מה. יש. לחנה.
תרצה היא השכנה מלמעלה כבר יותר מארבעים שנה של משפחת רוטנברג.
תרצה שילוני? אין לי איך להודות לך. שכינה שכנה. ושמעתי להמלצתה של תרצה, שהיא גם נגנית חליל צד מוכשרת, כזו שהנגינה שלה מרעידת לב. וצלצלתי לחנה ואמרתי בטבעיות הזו שבה אני אוהבת לחיות, "חנה, מה העניינים? יש לי הרצאה ברחוב תורה ועבודה שתיים, בתשע, אני קופצת אלייך קודם, בשמונה, טוב?" והגעתי ומצאתי בתיק חבילת סוכריות מעולה כזאת מחו"ל והבאתי לחנה כמתנה, זה עוד מהמחלקה הפולנית במשפחה שלנו. וישבנו ודיברנו. וחנה, שאני מכירה כמו כולנו, מלאת החיות, והנוכחות, והסיפורים, ישבה מולי והבנתי הכל, כי חנה, שהיא מעבר לאמא המדהימה שהיא היתה ולסבתא המדהימה והאיכפתית, חנה היא אשת חינוך במלוא רמ"ח איבריה, אלה שהלכו ונחלשו. התבוננתי בה, רזה כל כך. רק היום אני יודעת מה קרה לי במחשבות באותה פגישה מול חנה, בדיוק מה שקרה שבועיים אחר כך כשבאתי לראותה שוב בבית החולים. חלקתי את הרגש הזה עם שירה, כלתי. אני חושבת שכל מי שהכיר את חנה וליווה אותה בתקופה האחרונה יהנהן כעת הן: כולנו ראינו את חנה אבל המוח, כל הזמן עשה את הפעולה הבאה: המוח חיפש איפה חנה האמיתית, המוח כל הזמן דילג את ההפרש, את ה- gap, בין איפה היא האישה המופלאה ההיא, לזו שניצבת מולנו עכשיו. המוח ביקש את חנה.
במקרה, או שהבנו כבר שאין כזה, בפעם האחרונה שראיתי את חנה, הגיעה גם תרצה למחלקה, יחד עם אהובה. שתיהן מנגנות כבר שנים כדי לשמח בבית החולים.
תרצה שאלה את חנה, מחנכת בנשמה, אם היא רוצה שהן ינגנו לה מוסיקה קלאסית או מוסיקה יהודית.
חיכיתי, לצד המיטה לשמוע, מה חנה עונה. כמו ביקשתי ללמוד ממחנכת של נצח, זה מה שחנה היתה. "קלאסית או יהודית?", תרצה שאלה.
וחנה, בשארית כוחותיה ענתה: 'יהודית'. ותרצה ואהובה ניגנו, וכולנו בכינו. גם חנה. פרידה.
בסוף החיים, כנראה כמו בהתחלה, הנשמה יודעת, רק יהודית. סוף דבר הכל נשמע כי זה כל האדם. יהודי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
אוי אפרת כמה שאת מרתקת עם הדברים המיוחדים שאת כ"כ יודעת לכתוב ולהביע ותמיד מרטיטה את הלב אשרייך אהובה המשיכי ותמיד שיהא לך בכיף בנחת ובשמחה, מדהימה שכמותך אוהבת אותך ומחכה בעל פלטפורמה שאת מופיעה לראות, לקרוא ולשמוע ממך , פשוט מרתקת