שאלה אחת בצ'אט הפתיעה אותי אתמול. כ-4,000 נשים נרשמו לשיעור הפתוח של קהילת "מתחדשות" על פרשת בראשית. בתחילת המפגש בזום אמרתי שהשיעור מוקדש לרפואת התלמידים שנפצעו לפני כמה שעות בצפון מפיצוץ, במהלך טיול.
ואז מישהי כתבה בצ'אט: "אני פעם ראשונה בשיעור תורה, מה זה אומר להקדיש? אף פעם לא שמעתי רעיון כזה".
איזו שאלה. אמרתי שכל מעשה טוב שאנחנו עושים בעולם מייצר "זכויות", כוח רוחני. וללימוד תורה ולתפילה יש כוח רוחני מיוחד. וכשאדם עושה משהו טוב כזה – הוא יכול להקדיש את הזכויות של הלימוד למטרה מסוימת. למשל, לרפואת אדם שנפצע לפני כמה שעות. בעם ישראל יש ערבות הדדית, שבה כולנו משפיעים אחד על השני, במעשים טובים ובמצוות או חלילה להיפך, כשאנחנו עושים דברים לא טובים. כולנו רקמה אנושית אחת, וכל מעשה משפיע.
ואז, בדיוק בסוף השיעור בזום, כאילו כהמשך ישיר, קיבלתי טקסט שכתבה חני לייטר, אמא של נריה, שנפצע קשה בפיגוע לפני כמה שבועות: "ממעמקי מחלקת טיפול נמרץ בשערי צדק, אנחנו מקבלים הודעות וסרטונים של כל כך הרבה תפילות, תורה, חסד ומעשים טובים למען נריה שלנו, בכל רחבי העולם. לו רק יכולתי לתאר עד כמה זה מחזק אותנו. אנחנו רואים איך הערבות ההדדית והאכפתיות של כלל ישראל, היא הרבה יותר גדולה ומרוממת מהמקרה הפרטי שלנו. זו הנשמה היהודית הנסתרת, שעכשיו מתגלה. קוראים לבן שלנו נריה, נר-יה, כי רצינו שיאיר את אור השם בעולם. נסתרות דרכי השם, אבל עינינו רואות איך נריה עושה זאת עכשיו. זה עוטף אותנו באהבה ונותן כוח".
וואו. שאלה של אישה אחת, ותשובה של אימא אחת, מזכירות לנו את הבסיס: שום אדם אינו לבד, ואף מעשה טוב לא נשאר רק אצל מי שעשה אותו.
רפואה שלמה, לנריה דב בן חנה, ולכל הפצועים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
