בואו נדבר… בואו נדבר על זה בכנות – על הרכבת הרגשות הפרועה הזאת שנקראת "להיות עצמאית".
כן, יש תקופות שרחל מרגישה כמו ג'אגלר במרכז שלושה חוגים – הטלפון צלצל בלי הפסקה, המיילים מציפים את התיבה, והלקוחות רוצות הכל לאתמול. ורחל שותה קפה קר בשעה עשר בערב, מנסה לזכור מתי אכלתי לאחרונה משהו שלא היה חטיף מהמגירה. התחושה הזאת שאני בקושי מצליחה לנשום, שהזמן פשוט בורח לי בין האצבעות.
ואז… פתאום. שקט.
הטלפון שותק כמו נזיר. המיילים הופכים להיות רק ספאם וניוזלטרים שהיא לא זוכרת איך נרשמה אליהם. ורחל יושבת מול המסך, כמו חקלאית במדבר שמחפשת טיפת גשם. מעלעלת ברשימת אנשי הקשר, מנסה להיזכר – אולי יש שם מישהי שאמרה פעם "נעשה משהו ביחד"? מנסה לחשוב אם יש איזה פרויקט ישן שאפשר להחיות, כמו פרח יבש שמקווה למים.
שקט מחריש אוזניים.
וכאן מתחילה מסיבת החרדות הקטנה. "אולי זהו? אולי נגמרתי?" "אולי כל הלקוחות מצאו מישהי יותר טובה?" הראש מתחיל לרקום סיפורים של אסון כלכלי, של חזרה לעבודה במשרד עם בוס שיגיד לי מה לעשות בכל רגע נתון.
אבל את יודעת מה? גם זה יעבור. כמו הגל הבא על החוף, כך גם הפרויקט הבא יגיע. אולי מחר, אולי בשבוע הבא. הטלפון יצלצל שוב, המיילים יחזרו להציף את התיבה, ואני אחזור להיות הג'אגלר הגדולה ההיא.
זה החיים שלנו, בין שפע לחסר, בין עומס לחרדה. ואתן יודעת מה? למרות הכל – היא לא היית מחליפה את החופש הזה. כי בסופו של דבר, היא זו שקובעת את השעות, את הלקוחות, ואת החלומות.
גם אם לפעמים זה מרגיש כמו נדנדה רגשית פרועה.
אז לכל העצמאיות שקוראות את זה – אתן לא לבד. אנחנו כולנו על האותה נדנדה, רק בזמנים שונים. תחזיקי חזק, המחזור הבא של שפע בדרך.
בין לבין, בואי נשתה קפה ונצחק על זה יחד. כי אם כבר להיות על הרכבת הרגשות הזאת, אז לפחות בחברה טובה.
מה אתן חושבות? גם לכן יש את הרכבת הרגשות הזאת? בואו נשתף בתגובות – לפעמים פשוט טוב לדעת שאנחנו לא לבד במסע הזה.
אולי יש לכן פתרון?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
