קטגוריה: בדרך אליי – יומן המסע של נעמה חי

"אבל למול אנשי הלב, היא יודעת שהשיח יהיה אחרת. היא יודעת שרובו יתנהל בכלל עם העיניים. ומי שיסתכל בה בעיניים אמיתיות, יראה בהן כל מה שחשוב באמת. את הלב הפתוח והנוכח, את האמונה, את האומץ, את הנכונות להתמסר לדרך הארוכה והקשה...."

"התקופה הזאת מטלטלת ולא סתם. אוהבים להגיד לי פה שאני מנותקת ממה שקורה בארץ. משפטים של, מה, את לא רואה חדשות? טוב, את לא צריכה, זה לא קשור אלייך. בנימה כזאת קצת צוחקת אבל שזה ברור שזה לא מצחיק. באיזו תלונה כזאת...."

"רגע אחד האדמה רעדה והמציאות השתנתה למשהו לא אפשרי, וריח המדורות התערבב עם ריח המאפים הקנויים שאנשים המשיכו להביא לביתנו לשבעה .סבא וסבתא שלי יושבים ליד החלון הגדול בסלון ומקוננים על מות בנם ואני רק רוצה שכולם יצאו מהבית..."

"היה לי קצת קשה לקבל את זה שהדרך שאני אעניק חזרה לנשים האלה משהו, אראה להן הכרת הטוב, יהיה לא על ידי איזו מתנה או משהו חומרי, אלא על ידי שאני אשיר? זהו? זה הרגיש לי עצלני אפילו..."

"כשחזרתי לארץ עוד הייתי בתחושה של שליטה. קבעתי לו"ז מסודר, ידעתי מה יקרה מתי, את מי אפגוש ובעיקר מתי אחזור חזרה. מהר מאוד הבנתי שאני בסרט אחר לגמרי. שהמציאות כמו שהכרתי אותה מתנפצת לנגד עיני והכל מלא בשברי זכוכית חדים..."

"אז אני הגיבורה בסיפור הזה, שכרגע תקועה בתוך איזה פרק קשוח. ואני לא יודעת מה יהיה בעמוד הבא ומתי הסופר יחליט שהגיע הזמן להתקדם מפה. בינתיים אני פה..."

"ויש פעמים שהמוח שלי כ"כ רועש שאני לא מצליחה לא לחשוב. כאילו הוא נכנס לאיזה עודף פעילות ופשוט מחשב תרחישים ב180 קמ"ש. ואני רק רוצה לישון. לשים את הדעת שלי בצד ולהיות מסוגלת להגיד שוב, בשלווה..."

"מצאתי את עצמי פוסעת בין אינספור עצים, טבע פראי ולא מעובד, מקום שיד אדם לא נגעה בו. בסופו של דבר מצאתי לי מקום לשבת, על הדשא, נשענת על גזע עץ, מוקפת בירוק מכל עבר. והייתי לבד. היו אנשים שעברו מדי פעם אבל לרוב פשוט הייתי אני..."

"פעם, במצב ההישרדותי שהייתי בו, כשהיה מגיע טוב, הייתי קודם כל זהירה: עד מתי אתה עומד להישאר? מתי הבועה תתפוצץ? אז אולי לא כדאי להתמסר? אולי אני לא אשים ראש, אולי אני רק אטבול את הרגל, קצת ארגיש את הטוב ומיד אצא, כך שכשזה יתפוצץ לי בפרצוף, אני אהיה מוכנה..."

"ובעודי חושבת את המחשבות האלה, קולות של כל מיני אנשים קפצו לי לראש. אנשים ספציפיים, שאני כבר מכירה את הראש שלהם ואת הדרך שבה הם מגיבים. ממש שמעתי אותם אומרים לי, אז למה נסעת בכלל? בשביל מה זה היה טוב? אם את כל כך בודדה ומסכנה פשוט תחזרי. אנשים שלחלוטין מוציאים מהקשר את הסיטואציה הקטנה הזאת, מתעלמים מכל הטוב שאני מספרת על חיי היום יום. שמעתי אותם והרגשתי חלשה יותר..."