בתקופה האחרונה הרגשתי שאני נקראת להתבוננות עמוקה יותר, לשלב חדש בתוכי. לחיות את החיים ברובד שאני פחות מכירה. אז לקחתי קצת הפסקה. והתבאסתי על עצמי למען האמת. קולות בתוכי של, אבל צריך קביעות, ולוז, וזה לא רציני ואחראי, הרימו ראש. יש מצב שזה נכון. ובכל זאת, הרגשתי שאני רוצה לכתוב כשיהיה לי משהו אמיתי להגיד.
לא מזמן הייתה לי יום הולדת. לכבוד המאורע נסעתי לפארק ששמעתי עליו הרבה, דיי רחוק מאיפה שאני גרה. אחרי כמה שעות הגעתי לשם. פארק זה שם דיי מעליב למען האמת. היו צריכים לקרוא למקום הזה יער, חורשה, קסם, משהו.
מצאתי את עצמי פוסעת בין אינספור עצים, טבע פראי ולא מעובד, מקום שיד אדם לא נגעה בו. בסופו של דבר מצאתי לי מקום לשבת, על הדשא, נשענת על גזע עץ, מוקפת בירוק מכל עבר. והייתי לבד. היו אנשים שעברו מדי פעם אבל לרוב פשוט הייתי אני.
אז ישבתי, התפללתי, שרתי, הסתכלתי על השמיים, דיברתי עם השם. נזכרתי שוב ושוב כמה הטבע פה בשבילנו, כמה קל לנו לשכוח ואפשר שיעברו עליך חודשים שלמים בלי שראית דשא, מים, שמיים.
ולכבוד יום הולדתי, כמה מסקנות שעלו בי:
1. הכל עובר. גם מה שנראה לך שלעולם לא ייגמר.
2. שום דבר לא שלנו. לא הרע וגם לא הטוב. כשמגיע רע הוא לא בגללי, אני לא חייבת לשייך אותו אל עצמי ולספר לעצמי שם סיפור טרגי, וכשמגיע טוב אני לא חייבת להחזיק בו בחרדה כדי שלא יילקח ממני.
3. יש תנועה טבעית בעולם, ויש תנועה טבעית גם לי.
4. יש לי קצב שהוא רק שלי, והוא לא חייב להיות נעים או נוח למישהו אחר
5. האנשים שבאמת אוהבים אותי, יאהבו אותי גם בגרסה הטובה, הברורה והחזקה יותר של עצמי
6. יש לי כוח לשנות דברים שחשבתי שאין סיכוי שישתנו לעולם.
7. יש לי בחירה האם להתחבר לחיים מתוך אהבה, או מתוך פחד.
8. קורבנות היא סופר נעימה כשמתמסרים אליה. ההתפכחות ממנה ממש כואבת, אבל הכרחית.
9. אם אני לא אהיה אני, אז מי יהיה אני ? אם אני לא אחיה את חיי המיוחדים בעולם הזה, אף אחד לא ימלא שם את מקומי. אז אני מפסיקה להסתובב כצל.
10. אין לי איך להאיץ תהליכים, יש לי רק את היכולת לאהוב את מה שקורה עכשיו. ולהאמין.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
