קטגוריה: כור הברזל

"לרגע הרגשתי, איך בתמימות, כמו בסיפור הזה על היהודי מהעיירה שלא ידע קרוא וכתוב אבל כל כך רצה להתפלל נכון, איך ביקש מבורא העולמים, מתוך הלב פנימה, לקחת ממנו את האותיות ולהפוך אותן למילים וכוונות..."

"וכמובן שכמו בכל יום, הסכמנו, וכמובן שהתרגשנו, והוא ירד, והתרחק בשביל ואני נעמדתי בפינה הזאת ברחוב קדושת יום טוב בבני בברק, ליד העיכול שמאלה, שבה הורדנו במהלך השנים, כל פעם בתורם, ארבעה בנים מצויינים שלמדו בישיבה הנפלאה הזאת..."

אנחנו אוהבות להיות עם כולכם, אבל גם אוהבות להיות בשקט לבד. בעלים חכמים מפרגנים לנשים שלהם במובלעות החופש פינות זמן פנימיות קטנות המקופלות בתוך חופשות משפחתיות גדולות, "לכי, לכי", הם יגידו לנו, "תקני לעצמך ארטיק, איזה שאת בוחרת, ותאכלי אותו ברוגע לבד מול הנוף. אבל מתי את חוזרת?"

הנה כמה כלי עבודה שעוזרים לכל הורה דווקא כשיש שפת בריכה, גינה, אווירה של כלום וזמן פנוי, לשוחח אתכם. שיחה זה אומר לפעמים משפט, מבט, חיוך, קריצה, אפילו שישים שניות. אין לכם הרי כוח לחפירות ארוכות...

"לפעמים, כשהייתי מתבוננת באלבום התמונות של אמא יפעת, כזה ששחר הביאה לי לראות, הייתי מרגישה את יפעת אומרת לי ממש בקולה, 'אני כאן, אבל למעלה, אני הלכתי, כי ככה נקבע, אבל אתן, אימהות שכאן כן, תמשיכו לשמור על הילדים שלי, תהנו מהנכדים שלי, ספרו להם על סבתא שלא זכתה לראותם, תדברו אליהם אמיתות של עם'. הרגשתי כמו מעין צו, צוואה..."

הסברתי לכולם שיכולת הבחירה שלהם עכשיו, היא העובדה שהם רשאים להחליט אם הם רוצים את הסיפור בסעודת ערב שבת או בסעודה בבוקר, זה אזור הבחירה שלהם

היום, בטור של היום, ובקצת המרחב שנותר לי, אני רוצה להאיר בזכוכית מגדלת מקום פצפון אבל חשובון. אני רוצה להאיר על קיומו של 'גשרון עץ קטן', שפתאום הבנתי שבלעדיו שום כתיבה לא תתרחש. גשרון מעבר שמחבר בין הרגע הזה שבו נולד בתוך אדם רעיון, ענין, רצון, צורך, לכתוב, להביע, לבין הדף, או המסמך, העמוד, שעליו הוא נכתב >>>

"המוכרת היתה אדיבה, הפנתה אותנו לפינת החנות שם עמדה כורסה בסגנון שחיפשנו, אמרתי לה שכבר חרשתי הרבה חנויות ולא מצאתי את האחת כלבבי. 'אני מחפשת', מספרת לי צילה שהיא אמרה למוכרת, 'משהו שלא ייראה כמו כורסת דיאליזה'..."

עכשיו כשסיני וחורב קרובים לי יותר ועלבונה של תורה, זו שמבקשת אצלנו בית, ממשית לי יותר, קל לי להבין בבהירות את העמידה של כולנו שם מנגד ההר. ולמה כשאנחנו כקבוצה מקבלים במתנה ידע אינסופי על העולם זה מרגיז את כולם, אבל יהודים ששונאים אחים?

"שתי האימהות האלה משני צדדים שונים של חצי הגורן, תפסו באינסטינקט את כפות הידיים של עצמן והביאו אותן לפה, בתנועת בהלה. זה הבהיל גם אותן שהבנות הישראליות שלהן לא יודעות מה ראשי התיבות של חז"ל...."