אני אמורה לכתוב עכשיו משהו על שבוע הספר אבל אני רוצה לכתוב משהו על שבוע הקשר. כי זה מה שקורה בין אדם שכותב לאדם שקורא אותו. ולהיפך. הרי יש ביננו, שוכני הטור, מערכת של קח ותן ותן וקח, בדיוק כמו בכל מערכת אנושית אחרת.
יש בינינו דיפוסיה של הסכמות ועונג, כעסים, תסכולים, הינהונים של דמעות ו'איך היא יודעת זאת?', של ביקורת ו'למה היא כותבת ככה, אני חושבת אחרת'. במיוחד כשמדובר בקוראים וכותבים שמקיימים ביניהם כבר מערכת כזאת למרחקים ארוכים. של זמן. ועומק.
אני פוגשת אתכן בכל המקומות, אנחנו מדברות. לפעמים בלי מילים, רק במבטים, לפעמים אתן אומרות לי, "אני חברה שלך, אני מכירה אותך, אולי את לא מכירה אותי". אבל אני כן מכירה אותך כי כדי לכתוב מצבי לב אני ניזונה מכן, נשים יקרות, מכם- סיפורי חיים, מריבות, השלמות, מסקנות, חולשות, מסעי גיבור, כשלונות, רגעי תובנה, הצלחות וכוחות, לא פחות מאשר אני ניזונה מעולמי הפנימי שלי.
אתם אלה שמזינים אותי.
-איך מתחילים לכתוב רגשות?
-איך נולד טור?
-איך מזהים מה קורה בתוכי?
-איך מתרגמים את מה שעולה בגרון כגולה שעולה ויורדת בגרוגרת, למילים כתובות?
-איך יודעים שמה שמסקרן אותי יסקרן גם אחרות?
-איך לא פוחדים לטעות?
-איך יודעים להתמודד עם מצקצקת אחת שלא ימצא חן בעיניה?
כזאת שתגיד "אוי נו",
-מה התגובה הכי נעימה לקבל על מילים שהנחת, והלכת.
-מה הכי קשה לעיכול?
-איך את בוחרת במה לגעת?
-מתי את אומרת לעצמך, "זהו, זה מוכן", ושולחת למבקר, לעורכת, למערכת.
-מתי את בוכה כשאת כותבת?
-מתי את מחייכת? צוחקת?
-מה היה בך? מה השתנה בך? אפרתי גלי לי.
-האם את מצטערת על טורים ישנים?
-משהו עם השנים בכתיבה שלך אחר?
-זה קשור לעוד שינויים בחיים?
-האם לפני את משתפת אחרים?
-שואלת רשות?
כי את כותבת על דמויות אמיתיות ולא על כאלה מומצאות או אגדתיות. את כותבת בשמות אמיתיים מצבי לב רגישים.
-את מעדכנת אותם קודם?
-מישהו מהמשפחה כעס עלייך פעם?
-נמאס לך לפעמים, ואת אומרת, "די, לא רוצה",
-איפה צריך לעמוד בצד כדי לשמוע בתוכך שיחות שאינן מדוברות בקול רם, ואז, לכתוב אותן.
-מה מרגיש קורא נבוך כשאת כותבת על רגשות עמוקים שהוא בעצמו לא מעז לגעת בהם כבר שנים?
-מה את עושה אם הדד ליין דוחק ואין לך מה לכתוב?
-איך את לא פוחדת מה יגידו עלייך?
-על איזה נושא לא תכתבי אף פעם?
-מה מתוך הנשמה את הכי אוהבת להביע?
-מה את מבקשת מה' בתפילה שלפני, שאחרי?
-מתי התחלת להבין שמילים מרפאות ויוצרות חידוש במחשבות?
-כשאומרים לך שאת כותבת כמו שאת מדברת זה מחמיא או פוגע?
-איך את מרגישה כשמעתיקים אותך?
-מתי התחלת לאהוב פרחים?
-מי מחליט על הכותרת?
-ועל 'עלי הכותרת'?
-מאיפה יש לך כל כך הרבה פרחים?
ממה את הכי פוחדת? מה את הכי אוהבת?
למילה 'הכי', את בכלל מתחברת?
אני אשמח לענות על כל השאלות האלה, בגלל זה בכלל כתבתי אותן.
היום, בטור של היום, ובקצת המרחב שנותר לי, אני רוצה להאיר בזכוכית מגדלת מקום פצפון אבל חשובון.
אני רוצה להאיר על קיומו של 'גשרון עץ קטן', שפתאום הבנתי שבלעדיו שום כתיבה לא תתרחש. גשרון מעבר שמחבר בין הרגע הזה שבו נולד בתוך אדם רעיון, ענין, רצון, צורך, לכתוב, להביע, לבין הדף, או המסמך, העמוד, שעליו הוא נכתב.
גשרון קשר, גשרון מעבר, שאצל אנשים כותבים מהווה שביל ללכת עליו, גשרון שאי אפשר לכתוב בלעדיו, כזה שעושה שגרה שיוצרת בפנים רגעים נעימים.
מקווה שגם אתם כך אותי, מרגישים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
