התיישבנו
לפעמים אנחנו פשוט מתיישבות.
לא כדי לקפל כביסה, לא כדי לענות לטלפון, ולא כדי לחכות שמישהו יחזור.
סתם לשבת לרגע.
ואז אפשר לחשוב על משהו שאנחנו לא תמיד שואלות את עצמנו:
על איזה כיסא אני יושבת בחיים שלי?
יש לנו הרבה כיסאות.
הכיסא של האמא, של הרעיה, של הבת, של הסבתא.
הכיסא של זו שמקשיבה, זוכרת, דואגת, מארגנת.
ויש נשים שבכלל התרגלו לעמוד.
לעמוד לצד הילדים.
לעמוד לצד הבעל.
לעמוד מול דאגות, מול תקופות קשות, מול מה שהחיים מביאים.
וכשעומדים הרבה זמן, כואבות הרגליים.
בהתחלה מרגישים את זה. אחר כך מתרגלים. לפעמים כבר לא שמים לב כמה אנחנו עייפות.
אולי בגלל זה חשוב מדי פעם לשבת.
לא מפני שהכול כבר הסתדר. בדרך כלל הכול לא מסתדר בדיוק כפי שרצינו.
ולא מפני שאף אחד כבר לא צריך אותנו.
אלא כדי לשאול לרגע:
מה שלומי?
מה קשה לי בזמן האחרון?
מה חסר לי?
ומה אני צריכה עכשיו?
יש הבדל בין לתת לאחרים לבין לא להשאיר שום מקום לעצמנו.
אפשר להיות אמא מסורה, רעיה טובה, סבתא שנמצאת בשביל כולם — ובכל זאת להשאיר גם כיסא אחד בשבילנו.
לפעמים אנחנו מחכות שמישהו יגיד לנו:
"עכשיו תנוחי קצת."
אבל לא תמיד מישהו אומר.
אז אולי לא צריך לחכות.
אפשר פשוט להתיישב.
לא כדי לברוח מהחיים.
אלא כדי להיות גם אנחנו בתוכם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
