בחודש אלול, האוויר משתנה. יש באוויר תחושה של התכנסות, של רצון לנער את האבק מהלב ולהגיע נקיים אל הימים הנוראים. נפגשתי השבוע עם חברה. ישבנו על כוס קפה, ובתוך כל דיבורי ההתחדשות והניקוי הפנימי של החודש הזה, היא נאנחה. העיניים שלה סיפרו סיפור מורכב עוד לפני שהוציאה מילה.
היא שיתפה אותי בתסכול עמוק שיושב לה על הלב. דמות קרובה בחייה גרמה לה לצער ולכאב. "אני רוצה להגיע נקייה," היא אמרה לי בקול סדוק, "אבל אני פשוט לא מצליחה לסלוח. ומה שמכביד עליי זה הלחץ, הרי חז"ל אמרו שמי שלא מעביר על מידותיו ולא סולח לאחרים, גם בשמים לא מוחלים לו. אז מה זה אומר עליי? שאני תקועה? שאני רעה? שאלוקים לא יסלח לי כי הלב שלי עוד כואב?"
הקשבתי לה והרגשתי את משא האשמה הכבד שהיא סוחבת. השאיפה הרוחנית "פשוט לסלוח" הופכת לעיתים קרובות למשקל כבד נוסף שהנפש צריכה לסחוב.
ישבנו שם והתחלנו לפרק את המושג הזה, "סליחה". שאלנו את עצמנו: מה הקב"ה באמת מבקש מאיתנו כשהוא קורא לנו למחול? והאם תהליך הריפוי וההגנה על הלב שלנו סותר את מה שנדרש מאיתנו מלמעלה?
מה בעצם קורה בתוכנו ברגעים האלה? מה זה אומר כשפתאום עולה בנו כעס, הצפה או סערה, האם זה אומר שלא נצליח לסלוח לעולם? ממה הלב שלנו מנסה להגן עלינו כשהוא נסגר? האם מותר לנו לשהות בכאב בלי להרגיש שאנחנו נכשלים בעבודה הרוחנית, ומה קורה כשאנחנו מנסים לזרז את הלב להגיע למחילה עוד לפני שהוא מוכן?
הרגשות הם מתנה נפלאה ומדויקת שהקב"ה טבע בנפש האדם. ה' ברא אותנו פועמים ומרגישים, כדי שהרגש ישמש לנו כמצפן פנימי רגיש ביותר. כשיש בנו כעס, טינה או זהירות, הם לא מגיעים כדי לקלקל, הם מנגנון טבעי שמגיע לאותת על מקומות שדורשים הגנה, בירור או ריפוי. כשאנחנו מבינים שהם נבראו מתוך חסד כדי לשמור על גבולות הנפש, אנחנו יכולים להקשיב להם מתוך הבנה, ולא מתוך בהלה או שיפוט עצמי.
לכן, סליחה אינה הלבנה של העוול, אינה הכחשה של הכאב, ואינה דרישה לבטל את מנגנון ההגנה הכל כך חשוב הזה. היא לא מחייבת להגיד "זה לא היה נורא", לא דורשת להתנהג כאילו דבר לא קרה, ובטח שלא מחייבת לחזור להיות בקשר עם מי שפגע בנו או לוותר על הגבולות שמגנים על הנפש שלנו.
אולי המאמר "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" אינו איום, אלא הזמנה להסתכלות אחרת? "להעביר על המידות" זה לא להצדיק את הפוגע, אלא לבחור לא להסכים שהפגיעה שלו תמשיך לנהל אותנו. הסליחה האמיתית אינה מחווה כלפי מי שפגע, היא מתנה שאדם נותן לעצמו. היא ההחלטה להוריד מכתפינו את הסלע הכבד של הטינה, לא כי מה שנעשה היה בסדר, אלא כי מגיע ללב שלנו להיות חופשי.
ואולי, בחודש אלול הזה, הסליחה הראשונה והחשובה ביותר שנדרשת מאיתנו היא הסליחה לעצמנו.
הסליחה על כך שהלב עוד כואב. הסליחה על כך שהזיכרונות עוד מפעילים אותנו, שהטריגרים עוד קיימים, ושהדרך להחלמה אינה קו ישר. אלוקים, שמכיר את סודי סודותיו של הלב, לא מחפש סליחה מלאכותית שנעשית מתוך לחץ או אשמה. הוא רואה את המאמץ, את הכאב, ואת הרצון לטהר.
כשנפרדנו, חשבתי על כך שלא צריך להאיץ בלב כדי להגיע נקיים. לפעמים, העבודה הכי עמוקה שלנו היא פשוט להפסיק להיאבק ברגשות שלנו, להסכים לפגוש את עצמנו מתוך חמלה, ולדעת שגם הדרך האיטית והפצועה ביותר גלויה לפני אלוקים, והיא שלמה ומקורבת אליו בדיוק כפי שהיא.
ליאת דהן, מטפלת רגשית, פסיכודרמה MA, מנחת הורים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:
להיות המטפלת הרגשית של עצמך – יש דבר כזה?/ אביטל אוחיון
ניסוי מיוחד: "פתאום הרגשתי את סבון הכלים ושמעתי את קולות המים הזורמים" | ברכי שגב
הורים לילדי קשב? החג הזה אתם מצליחים להאיר להם עם אימון רגשי בייתי שעובד באופן מוחשי
בפסח, הילדים שלנו הופכים להיות הרבה יותר "מחמירים", לא בהכרח בהלכה… / מטפלת רגשית אביגיל קולר
למה זה מרגיש כמו סוף העולם כשמתעלמים מאיתנו? / ברכי שגב (להאזנה)
