כל השנה אני מחכה לבין הזמנים, באמת, לא רק בשביל הילדים אלא גם בשבילי. קצת שקט, קצת פחות מרוץ, ימים שלא מתחילים עם שעון מעורר ועם רשימת משימות שכבר רצה בראש עוד לפני שפקחתי עיניים. רשימה שבדרך כלל כוללת גם דברים שלא באמת קיימים אבל איכשהו מרגישים דחופים, כמו למצוא את המכסה של הקופסה ההיא. קופסה שאין לי מושג איפה היא, אבל ברור לי שהיא חסרה.
ואז בין הזמנים מגיע.
ויום אחד אני עומדת באמצע הבית ומרגישה כאילו מישהו פינה לי את כל הרהיטים מהסלון. לא באמת כמובן, אבל מהיום כן. פתאום אין שום דבר שמכריח אותי להתחיל. אין פגישה שמחכה לי, אין שעה שחייבים לצאת בה, אין מסגרת שמחזיקה את היום מבחוץ. הכול פתוח, רחב, אפשרי, ואני עומדת שם ולא ממש יודעת מאיפה להתחיל.
וזה הרגע שבו אני כבר יודעת לזהות מה קורה כאן. לא כי אני יותר מסודרת ולא כי אני יותר מאורגנת, אלא כי אני מכירה את המנגנון הזה מבפנים.
דווקא אז מגיע המשפט הכי תמים בעולם: "אמא, מה עושים היום?"
שאלה פשוטה, אבל הראש שלי כבר רץ קדימה. אולי ניסע לבריכה, אבל אם כבר בריכה אולי עדיף המעיין, ואם כבר מעיין אולי נעצור בדרך לקטיף, ואם כבר נוסעים עד לשם אולי ניקח גם את בני הדודים, ואם כבר בני דודים צריך להכין אוכל, ואם כבר מכינים אוכל אולי נעשה על האש, ואם כבר על האש, רגע, מי בכלל מנקה אחר כך?
ובזמן שאני מתכננת בראש יום שנראה כמו הפקה שלמה עם תקציב, לוגיסטיקה ואישור מהעירייה, הילדים כבר עברו הלאה. "רגע, אז נשארים בבית?"
ואז מגיע עוד ילד. "אמא, מצאתי את הארטיק שהחבאתי."
"יופי."
"מתחת לכרית."
יש רגעים שאין מה להגיד בהם. רק להחליף ציפה ולתהות איך בדיוק כרית הפכה למקפיא חלופי. אבל אם להיות כנה, זה כבר לא מפתיע אותי. ילדים לא באמת מחפשים היגיון, הם מחפשים תחושה. ואם אין להם מסגרת, הם ממציאים אחת, גם אם היא כוללת ארטיק מתחת לכרית.
ואז הטלפון מצלצל. "יצאנו ספונטני."
ספונטני.
יש אנשים שאצלם זה אומר להיכנס לרכב ולנסוע. אצלי זה אומר לזהות את ההתלבטות עוד לפני שהיא מתחילה.
כי כאן בדיוק נכנסת נקודה שרוב האנשים מפספסים. אנחנו חושבים שהקושי הוא בעומס, אבל הרבה פעמים הקושי האמיתי הוא דווקא בריק.
ואל תטעו, אני אוהבת את הילדים שלי ואני אוהבת להיות איתם ואני אפילו אוהבת חופש. אבל יש משהו שאף אחד לא ממש מדבר עליו. לפעמים דווקא החופש חושף כמה כוח השקענו במשך השנה רק בלהחזיק את עצמנו, וכמה מהכוח הזה לא היה באמת משמעת עצמית אלא עוגנים.
השעה הקבועה, הפגישה, העבודה, המסגרת. הם לא רק סידרו את היום, הם סידרו אותנו.
וכשזה נעלם קורה משהו מאוד מדויק. כל דבר קטן הופך להחלטה. לקום עכשיו או עוד מעט, לצאת או להישאר, להזמין חברים או לא, לבשל או להזמין, להתחיל או לדחות. וכל החלטה כזאת גובה אנרגיה.
וזה בדיוק המקום שבו הרבה נשים, ובעיקר מי שמטפלות באחרים כל השנה, מתחילות להתבלבל. כי הן רגילות להחזיק, להוביל, להיות שם. אבל כשהמסגרת נעלמת אין להן על מה להישען.
ואז הן מנסות לפצות. עוד אטרקציה, עוד יציאה, עוד משהו שיקרה. לא כי הילדים צריכים את זה אלא כי הן צריכות עוגן.
וכשמבינים את זה משהו נרגע. כי זה כבר לא למה אני לא מצליחה להתארגן על היום, זה איך אני בונה לעצמי קרקע.
מאז הפסקתי לרדוף אחרי בין הזמנים המושלם, אני לא מנסה שכל יום יהיה מיוחד. אני דואגת שלכל יום יהיה מבנה. משהו שמתחילים ממנו. ארוחת בוקר, קפה שקבעתי מראש, אולי משימה קצרה, אפילו משהו קטן. לא בשביל להספיק אלא בשביל להתייצב.
והדבר המעניין הוא שככל שיש לי יותר עוגנים אני פחות צריכה להמציא אטרקציות. כי הילדים לא באמת צריכים אמא שמפיקה, הם צריכים אמא שמוחזקת. וכשאמא מוחזקת הבית נרגע.
ואולי בין הזמנים בכלל לא שואל כמה הספקנו לראות או לעשות. אולי הוא שואל שאלה אחרת, הרבה יותר מדויקת:
כשנעלמות כל המסגרות שמחזיקות את החיים, האם אנחנו יודעות להחזיק את עצמנו?
וזו כבר לא שאלה של חופש. זו שאלה של יציבות.
אביגיל קולר MA
טיפול והדרכת נשות טיפול
CBT גל שלישי ותרפיה באומנות
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
