אמא יקרה, אם בימים האחרונים התחלת לחשוד שמתחת למטפחת שלך מבצבצות קרניים, אל תיבהלי. זה כנראה לא שינוי הורמונלי ולא תופעת לוואי של גיל, זה פשוט החופש הגדול, אותו פרק זמן שבו הבית מתמלא ילדים, המקרר מתרוקן, והלב של אמא נמתח בין "אני רוצה להיות רגועה" לבין "אם עוד אחד אומר לי משעמם לי אני באמת מתחילה לגדל קרניים".
זה תמיד מתחיל תמים, כמעט חינני. "משעמם לי." משפט קטן עם פוטנציאל הרס גדול. אחריו, כמעט תמיד, מגיע "רעב לי", ואז "הוא לקח לי", ואז "אני לא מוצאת", ואז "אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאא". לא משנה איך קוראים לך, בחופש הגדול כולנו מקבלות שם חדש. קוראים לנו אמא. והשם הזה, כמו שאת כבר יודעת, כולל בתוכו גם תפקיד של טבחית, שופטת, מפעילת קייטנה, מגשרת, מאתרת אבידות, ומדי פעם גם קיר ספיגה רגשי.
אני זוכרת אמא אחת שישבה מולי, עייפה עד העצם, לא ביקשה חינוך מחדש ולא טבלאות התנהגות. היא רק נשענה לאחור ואמרה בחצי חיוך: "תגידי, יש מצב שאני פשוט נעלמת עד אלול?" ואני חייכתי, לא כי זה מצחיק, אלא כי זה כל כך אנושי, וכל כך מוכר, וכל כך הרבה אמהות מרגישות את זה בדיוק באותו רגע, רק שהן בטוחות שהן היחידות. וזה כבר חלק מהעומס, כי לא רק שהן עייפות, הן גם חושבות שהן אמורות להחזיק את הכול בלי להישבר.
והאמת היא שברוב המקרים הבעיה בכלל לא בילדים, אלא במה שקורה להם כשנעלמת המסגרת. ילד שאין לו מסגרת לא נהיה "רע". הוא פשוט מחפש גירוי. המוח שלו רעב לעשייה, למשמעות, לתנועה, לקצב, למשהו שייתן לו תחושה שהוא חי ולא רק ממתין. רק שהוא לא יודע לנסח את זה בשפה של מבוגרים, אז הוא אומר "משעמם לי", וזה נשמע כמו תלונה, אבל לפעמים זו פשוט קריאה לעזרה של מערכת עצבים צעירה שאין לה מה לעשות עם עצמה.
ולכן, לפני שאת הופכת למוקד חלוקת המזון הלאומי, כדאי להכין מראש פינה אחת בבית שבה הילד יכול לקחת לבד, בלי לשאול, בלי להתחנן, ובלי להפוך כל רעב קטן למשא ומתן משפחתי. מגירה או סלסלה עם דברים פשוטים ונגישים כמו כריכים קטנים, ירקות חתוכים, פירות, קרקרים, יוגורט, אולי גם משהו קטן שאפשר לשלוף בלי דרמה. ככל שיש פחות שאלות, יש פחות חיכוך. ככל שיש יותר עצמאות, יש פחות תחושת "אמא, תעשי בשבילי את מה שאני יכול לעשות לבד". וזה כבר לא רק פתרון פרקטי, זה שיעור קטן בחיים.
ואם מדובר בילדה משועממת, אל תהיי ועדת הבידור של הבית. אמא שמנסה להמציא כל בוקר מחדש את העולם, בסוף מוצאת את עצמה מותשת עוד לפני הקפה השני. לכן כדאי להכין מראש קופסה או צנצנת של רעיונות, לא רעיונות גדולים ומרשימים, אלא פתקים פשוטים, כתובים מראש, כאלה שהילדה יכולה לשלוף לבד כשנמאס לה מהקירות. למשל: לבנות אוהל, להכין הצגה, לצייר קומיקס, לאפות משהו פשוט, ליצור מתנה למישהו, להמציא משחק חדש, לעשות חסד בסתר, לסדר מגירה אחת, לצלם סרטון מצחיק, לכתוב סיפור, או לבחור משימה אחת ולבצע אותה בלי לבקש ממך אישור על עצם קיומה של היצירתיות.
כי את יודעת מה באמת יפה בזה? לא הפתק, אלא האחריות. לא הרעיון, אלא המעבר. מהרגע שבו הילדה מסתכלת עלייך ושואלת "מה עושים עכשיו?" לרגע שבו היא מתחילה לשאול את עצמה. וזה כבר לא רק פתרון לשעמום, זה אימון עדין בעצמאות, ביכולת להחזיק רגע של ריק בלי לקרוס לתוכו, וביכולת לגלות שמשעמם זה לא סוף העולם, אלא לפעמים תחילתה של המצאה.
אבל בואי נדבר על מי שבאמת זקוקה לעזרה. לא הילד. לא הילדה. אלא האמא עם הקרניים. זו שמרגישה שהן כבר לא רק מבצבצות אלא ממש מתחילות לחדד את עצמן. ובדיוק כאן נכנסת מיומנות שאני מאחלת לכל אמא להכניס לתיק של החופש, מיומנות פשוטה מאוד ועמוקה מאוד מתוך DBT.
ופה חשוב לדייק: ב DBT לא מחפשים סיסמה יפה, אלא פעולה שעובדת על מערכת העצבים. כלומר, אם נשימה איטית מרגיעה אותך, אז קדימה תנשמי. אם מים קרים על הפנים מורידים אצלך את העוררות, תעשי את זה. אם הליכה קצרה, יציאה למרפסת, תפילה, מוזיקה, כתיבה, או אפילו שיחה קצרה עם מישהי שמחזירה אותך לקרקע – זה מה שמווסת אותך, אז זה הכלי שלך. לא מה שנשמע נכון. לא מה שנראה מכובד. לא מה ש"אמור" לעבוד. אלא מה שבאמת מרגיע אותך בפועל.
וזה בדיוק ההבדל. לפעמים אמא חושבת שהיא צריכה "להירגע" בדרך מסוימת, אבל הגוף שלה בכלל צריך משהו אחר. יש מי שנרגעת מתנועה, יש מי שנרגעת משתיקה, יש מי שנרגעת מסדר, יש מי שנרגעת ממים, ויש מי שנרגעת דווקא כשמישהו אחר לוקח ממנה לרגע את האחריות. DBT מלמדת לא להילחם בגוף, אלא להקשיב לו. לא לשאול "מה אמור להרגיע אותי?", אלא "מה באמת מוריד לי עכשיו את העוררות?"
אז לפני שאת מגיבה, עצרי. לא כדי להיות מושלמת, ולא כדי להיות "אמא הכי טובה" לפי ההגדרה של אף אחד, אלא כדי לא להגיב מתוך הצפה. שימי לב מה קורה בגוף שלך. האם הלסת שלך כבר נעולה? האם הכתפיים עלו? האם הלב דופק מהר מדי? האם את כבר עונה לפני ששמעת את השאלה? ואז תבחרי פעולה אחת שמווסתת אותך באמת. שתי נשימות אם זה עובד. מים קרים אם זה עובד. יציאה לדקה אם זה עובד. כל דבר שמחזיר אותך אלייך.
מדהים לראות כמה מריבות שנראו בלתי נמנעות פשוט לא קורות, כשאמא מגיבה אחרי עשרים שניות במקום אחרי שתי עשיריות השנייה, וכמה פעמים מה שנראה כמו "הילד הוציא אותי מדעתי" הוא בעצם "הגוף שלי כבר היה מוצף עוד לפני שהוא פתח את הפה". ולכן לפעמים כל ההבדל בין צעקה לבין תגובה טובה הוא לא חינוך, לא אופי, ולא סבלנות אינסופית, אלא רגע אחד קטן של ויסות.
ובמשך השנים, גם כשאני מדריכה מטפלות, אני רואה שוב ושוב את אותו דבר בדיוק: אנשים מחפשים פתרונות גדולים לבעיות גדולות, כאילו רק מהלך דרמטי יכול לשנות אווירה בבית. אבל בפועל דווקא ההתערבויות הקטנות, המדויקות, אלה שנראות כמעט פשוטות מדי, הן אלה שמשנות את הטון, את הקצב, את המתח, ואת כל מה שקורה בין אנשים, בבית, בחדר הטיפול, ובכל מקום שבו יש לב אנושי שמנסה להחזיק יותר מדי בבת אחת.
אז אם גם אצלך מתחילות לצמוח קרניים, אל תחפשי משייף. חפשי ויסות. חפשי את מה שבאמת מרגיע אותך, לא את מה שנשמע יפה. חפשי נגישות, חפשי פחות מאמץ ויותר תכנון, פחות תגובה אוטומטית ויותר בחירה. כי אמא רגועה היא לא אמא שיש לה ילדים קלים. היא אמא שמצליחה לחזור לעצמה שוב ושוב גם בתוך הרעש, גם בתוך הבלגן, גם בתוך החופש. וזו לא מתנה מולדת. זו מיומנות שאפשר ללמוד, לתרגל, וללמד הלאה.
אביגיל קולר (MA) טיפול והדרכת נשות טיפול בCBT, גל שלישי ותרפיה באומנות [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
