שלוש מילים של רש"י מספרות לנו דבר עמוק: עם ישראל כבר מגיע לארץ ומתבסס בה, ומאות שנים אחר כך – מסופר בפרשת כי תבוא על חקלאי שיוצא למטע שלו ורואה שם ביכורים. הוא לוקח את הפרי הראשון ועולה איתו לירושלים, ובטקס מרגש נושא נאום שכולו תודה על העבר ותקווה לעתיד. מה פשר הטקס הזה? למה צריך להתרגש כל כך מאיזו תאנה ראשונה שצמחה בחצר? רש"י מגדיר זאת כך: "שאינך כפוי טובה".
זה סוג של מבחן: האם אתה יודע להודות על היש ולשמוח בו? לראות מאיפה הכל הגיע, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו? ההוראה כאן היא לאמץ את התכונה הזו עם הכניסה לארץ ישראל. לזהות כל הזמן נקודות של טוב ולעשות מהן עניין גדול, לומר עליהן תודה. לא להפסיק להלל ולשבח ולהתרגש. אין כאן התעלמות מקושי ואתגר, אבל הפרשה מבקשת שלא נפספס רגעים ראשונים של חסד.
פרשנינו מסבירים שהפסוקים האלה בפרשה שמתארים את טקס הביכורים, טקס שכולו הודיה, קוראים גם לנו להסתכל כך מסביב ולהודות לאלוקים. שלא נהיה כפויי טובה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
