מחבר: סיון רהב מאיר

האם אדם יכול להיות כל כך טרוד ועסוק, שהוא לא שם לב שנפתח לו פתח לצאת לחירות? האם ה"דחוף" יכול להכריע ולהביס את ה"חשוב"? האם הזמני יכול להשתיק את ההיסטורי?

"עד שהגיע רגע אחד יפה בתפילת ערבית. רגע שבו הרגשתי מחובר, קרוב לקדוש ברוך הוא. האטתי את התפילה וניסיתי להתבונן במה שקורה שם..."

"אבל הן לא עובדות רק לפי הפרוטוקול. הן מחייכות, מרגיעות, מנחמות. במציאות חשוכה של שיעבוד ורוע, שפרה ופועה היו אור...."

איך משפרים את המצב? איך מתקדמים לעבר גאולה? זה מתחיל בנשים של הדור. השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, עם סיפור יציאת מצרים, ויש משפט מפורסם שחשוב להכיר >>

"ביום הזה עוד לא קרה שום דבר, לכאורה. אנחנו צמים כדי לזכור את תחילת הפורענות. בעשרה בטבת עוד אפשר היה לתקן, לשנות את המסלול. כמה חשוב לזהות סדקים ראשונים, ברמה הלאומית והאישית. לעצור לפני...."

"יעקב אבינו מברך את נכדיו, אפרים ומנשה, בניו של יוסף הצדיק שגדלו והתחנכו במצרים. הם הצליחו לשמור על זהותם היהודית גם בתוך תרבות זרה ומפתה..."

ארבע אלמנות של מלחמת "חרבות ברזל" התארסו בשבוע. תקראו שוב את המשפט הזה. הנה רצף ההודעות המרגש-משמח, שאולי לא שמנו אליו לב >>>

"נשים נהגו לבקש סליחה זו מזו ולהתפייס כמו ביום כיפור, בנות מצווה היו עורכות בת מצווה קהילתית, רווקות התכנסו יחד לתפילה, ועד היום יש עוד מנהגים רבים שמציינים חגיגה נשית יהודית...."

כמה חושך ועצב ביום הראשון של האור: 16 נרצחים בפיגוע באוסטרליה, בזמן הדלקת נר ראשון של חנוכה. מה עושים? ננסה הבוקר ללמוד מהרב אלי שלנגר הי"ד, שליח חב"ד שאירגן את האירוע ונרצח

איך התורה מגדירה הצלחה? שימו לב, כך מסופר לנו על יוסף הצדיק, שנמכר ומגיע להיות עבד במצרים >>>