ישבתי השבוע במעגל נשים ודיברנו על זה שאנחנו יוצאות מהבית עם הבית על הגב ואיך הבעל יוצא אז החלטתי שנדבר על זה בטור מיוחד
בואו נדבר רגע על היציאה הזאת של אמא מהבית.
אמא יוצאת לקפה עם חברה, לסידורים, לערב נשים, לשעה קטנה של אוויר לנשימה.
אבל לפני שהיא יוצאת, היא עוברת על הבית כאילו היא עומדת להיעלם מהעולם לשלושה ימים.
הילדים אכלו?
יש אוכל במקרר?
מי אוסף את מי?
מה יש מחר לבית הספר?
הבגדים מוכנים?
מישהו יודע איפה הדברים נמצאים, או שרק אני יודעת איפה כל דבר בעולם הזה מונח?
ואז, רגע לפני שהיא סוגרת את הדלת, היא עוד מספיקה לצעוק:
״אם אתם צריכים משהו, תתקשרו אליי!״
אחותי, את יוצאת לקפה, לא לשליחות מעבר לקווי האויב.
ואז את מגיעה לרכב, מתיישבת, מניעה, וכבר נזכרת במשהו ששכחת לעשות.
כי אמא לא באמת יוצאת מהבית.
הגוף יוצא.
הראש נשאר במטבח.
הלב בחדר של הילדים.
והטלפון? הוא מוקד שירות לקוחות שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה.
ובינתיים, אבא יוצא מהבית.
״אני הולך, ביי!״
וזהו.
בלי רשימת מלאי, בלי תדריך מפורט, בלי סריקה אחרונה של המקרר ובלי לחשוב מי יאכל, מי יתקלח ומה צריך למחר.
הוא פשוט יוצא.
ואנחנו אוהבות אותם, באמת.
אבל לפעמים מתחשק לנו לשאול: איך עושים את זה? איך יוצאים מהבית ומשאירים את כל המחשבות בבית יחד עם המפתחות? 😂
ובינינו, עכשיו אתן מבינות למה אמהות הולכות היום ברחוב כשהטלפון תקוע להן בתוך המטפחת?
זה לא טרנד חדש.
זה לא אקססורי אופנתי.
וזה בטח לא כי המטפחת הפכה לתיק צד.
זה פשוט כי לאמא יש רק שתי ידיים, אבל בערך ארבעים דברים להחזיק בו־זמנית.
תיק, מפתחות, שקית, בקבוק, ילד, עוד ילד, הודעה מהגן, טלפון שמצלצל, וילד שפתאום נזכר שהוא חייב משהו דחוף בדיוק כשהיא יוצאת מהבית.
אז איפה היא תשים את הטלפון?
במטפחת, כמובן. 😂
כי לכי תדעי, אולי מישהו בבית יצטרך אותה.
ואת יודעת מה הכי מצחיק?
גם כשהיא יוצאת להתאוורר, היא עדיין זמינה לכולם.
רק שאולי לפעמים מגיע לה לצאת מהבית כשהטלפון בתיק, הראש קצת יותר שקט, והלב יודע שמותר לה ליהנות בלי להיות מוקד החירום המשפחתי.8
אבל רגע, בתוך כל הצחוק הזה, אני רוצה שנעצור לשנייה.
כי יש משהו שאני לא רוצה שנשכח לעולם.
הבלגן הזה שאנחנו לפעמים מתלוננות עליו, הוא חלום של מישהי אחרת.
הילד שקורא לך ״אמא״ בפעם המאה באותו יום, הוא תפילה של מישהי שמחכה לשמוע את המילה הזאת.
הבית שאת ממהרת לסדר, הוא חלום של מישהו שמתפלל לקורת גג משלו.
השולחן שאת שוב צריכה לנקות, הכלים שאת שוב צריכה לשטוף, הכביסה שלא נגמרת – כל אלה הם גם חלק מחיים מלאים, ממשפחה, מהזדמנות לקום בבוקר ולדאוג למי שאת אוהבת.
יש אנשים שהיו נותנים כל כך הרבה כדי לזכות בדברים שאנחנו לפעמים מקבלות כמובן מאליו.
ואני חושבת שזאת אחת העבודות הכי גדולות שלנו בחיים האלה:
לזכור להודות על מה שיש, גם כשהוא מעייף אותנו.
להגיד תודה לה׳ על הילדים, גם ביום שהם מוציאים אותנו מדעתנו.
להגיד תודה על הבית, גם כשהוא נראה כאילו עברה בו סערה.
להגיד תודה על המשפחה, גם כשלא הכול מושלם.
להגיד תודה על עוד בוקר שבו קמנו, על עוד יום שבו יש לנו בשביל מי להכין, למי לדאוג ואת מי לחבק.
אבל אני רוצה לומר כאן עוד משהו חשוב.
הכרת הטוב לא אומרת שאסור לך להתעייף.
מותר לך להודות לה׳ על הילדים שלך ובכל זאת להזדקק לשקט.
מותר לך לאהוב את הבית שלך ובכל זאת לרצות לצאת ממנו לכמה שעות.
מותר לך להיות מאושרת בחיים שלך ובכל זאת להרגיש שלפעמים הכול מונח על הכתפיים שלך.
את לא פחות מאמינה כשקשה לך.
את לא פחות אסירת תודה כשאת צריכה מנוחה.
ואת לא פחות אמא טובה כשאת בוחרת, אפילו לרגע, לדאוג גם לעצמך.
כי גם את חלק מהברכה הזאת.
גם את ראויה למנוחה, לחיוך, לחברה טובה, לכוס קפה חמה ולערב שבו את לא צריכה להיות אחראית על כל העולם.
ואת יודעת מה עוד?
את לא צריכה לעשות הכול לבד כדי להוכיח כמה את אוהבת את המשפחה שלך.
הבית הוא של כולם.
האחריות היא של כולם.
וגם האמא הזאת, שמחזיקה כל כך הרבה דברים שאף אחד לא רואה, צריכה לפעמים שמישהו יגיד לה:
״לכי, תיהני. הכול בסדר, אנחנו כאן.״
כי את לא עוזרת בבית שלך.
את חיה בו.
את לא אמורה להיות מנהלת המשימות היחידה של המשפחה.
את חלק ממשפחה שאמורה להיות שם גם בשבילך.
אז אחותי, בפעם הבאה שאת יוצאת מהבית עם הראש מלא ברשימות, הטלפון במטפחת והלב מלא בדאגות, תעצרי לרגע.
תסתכלי על כל מה שיש לך, תגידי תודה לה׳ מכל הלב, ותזכרי שגם לך מותר לנשום.
תודי על הבית.
תודי על הילדים.
תודי על כל הטוב שיש לך.
אבל אל תשכחי שגם את חלק מהטוב הזה.
את מלכה גם עם סל הכביסה.
את נסיכה גם עם כתם על החולצה.
את אישה מדהימה גם ביום שבו הספקת רק חצי ממה שתכננת.
הערך שלך לא נמדד במספר הדברים שהספקת לפני שיצאת מהבית.
את לא צריכה להוכיח שאת חזקה בכל יום מחדש.
את לא צריכה להגיע לקצה כדי שיהיה מותר לך לנוח.
ואת בטח לא צריכה לחכות שמישהו ייתן לך אישור לצאת, לנשום וליהנות.
כי גם מלכות יוצאות מהארמון.
ולפעמים, כל מה שהמלכה הזאת צריכה הוא קפה טוב, חברה טובה, קצת צחוק, וידיעה שכשהיא חוזרת הביתה — היא לא היחידה שיודעת איפה נמצאים הדברים.
ואם יש משהו שאני רוצה שתיקחי מהטור הזה, הוא זה:
הבית הוא ברכה.
הילדים הם ברכה.
וגם האישה שמחזיקה את כל הברכה הזאת ראויה שיחזיקו אותה לפעמים.
אז תודה לך, ריבונו של עולם, על כל מה שיש לנו.
ותן לנו גם את הכוח ליהנות ממנו, להעריך אותו, ובעיקר לא לשכוח את עצמנו בדרך.
כי אפשר להיות אסירת תודה על כל העולם שקיבלנו, ובכל זאת לבקש לפעמים שמישהו יוריד לנו אותו קצת מהגב.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
וואו כלכך מדויק כמה קשה לנו לשחרר לכל מקום אנחנו סוחבות איתנו את הבית … תודה על המילים 🥰