"אחרי החגים יתחדש הכל
יתחדשו וישובו ימי החול
האוויר העפר המטר והאש
גם אתה גם אתה תתחדש"….
כבר מעל שבוע שהמילים האלה, של נעמי שמר, מלוותותי.
שגרת החורף כאן בענק אחרי חודש של יציאה חדה מכל שגרה שהכרנו, וזו התקופה לכל ההבטחות שהבטחנו לעצמינו: הדיאטה, "הסידורים", הקיפול הקפדני של החגיגות לשנה הבאה, המדף שעוד לא הספקנו לעשות מפסח, הקורס שאני מאדד רוצה ללמוד.
אחרי החגים זה כבר מזמן עכשיו.
אבל משהו בי כלכך עייף.
היתה תקופה
טובה וקשה.
היו המון שמחות ונחת וחיוכים ושילובים וצירופים – צירופי אנשים וצירופי מזון ויחד עם זה היו גם הרבה אתגרים והרגשתי כמה הנפש שלי נחבטת מטלטלות הדרך.
כמה עולות בי השאלות ושטות ומקרקשות באמבטיה של חוסר בהירות בראש שלי, ובלב.
ובסוף ניצחתי. בהכל ניצחתי. באמת. מצאתי תשובות, עיבדתי רגשות, הוצאתי תבניות מהתנור, בררתי מילים ואורז, גילגלתי רולדות ומחשבות ובאמת היה נהדר.
ועכשיו הנה באה השגרה שציפינו לה, ועונה חדשה חומקת פנימה עם רוחות חדשות וצבעים של סתיו ואני עדיין תקועה איפשהו בין שלהי קיץ לשאריות של חגים מגוונים.
אז אני פותחת ארגז הפתעות ענק ומנסה לדחוס פנימה את כל מה שישמש אותי פחות בשגרה הבאה עלינו לטובה:
* אני מקפלת בדייקנות שרידי רצינות כבדים שליוו אותי כשעמדתי לפני המלך בשדה. אני צריכה יותר את ההומור ורוח הקצת שטות ליומיום. זה מפרק לי שאלות התלבטויות ועצבויות.
* אני מקבעת בלחצנית ערבי משפחה מורכבים שמילאו לי את הראש ברולטה מסתובבת – מי נגד מי ולמה וכמה, מי להשם אלי, ומי לדובאי ביי ביי, ומחביאה את כל הגדרות המפרידים שמשטרת הדמיון מתחה בין מגרשי.
* אני מקרצפת סירים שבישלנו בהם מחשבות רצונות דמיונות חלומות. לפעמים מניחים בסיר כמות ענקית של חומר גלם וזה מתכווץ למציאות קטנה וצמיגה. ועל דפנות הסיר נשאר משהו דביק שחייבים להסיר לפני השמאלץ הבא…. אולי בגלל זה קוראים לו סיר בגלל ה"להסיר" .
* אני מלקטת דמעות שקופות נוצצות, גם של התרגשות גם של צער וגם של תפילה, יד שניה מצב טוב, שהשתמשתי בהן הרבה בימים האלה. קופסת בדולח עם תמצית לב , טיפות מלוחות עם טעם נרכש.
* אני מאגדת את כל הברכות והמילים הטובות והמחמאות שהתעופפו סביבנו בתקופה הקדושה הזו. אנחנו נצטרכותן בשגרה, אז שתהיינה זמינות. צך משו שיחמם בחורף.
* אני כובשת עמוק עמוק את רסיסי הקנאה שצפים בי (רסיסי זה רק כי לונעים לי להודות בערימות….) כשאני רואה אמא מחבקת עלם, ליד מזוודה גדולה יותר ממנו, ושולחת אותו ללמוד תורה. אמושיות במה זכיין.
*אני זוקפת גב וחוליות כדי להמשיך להתייצב על משמר תפקידי. אני שומרת המלכה והממלכה וגם אם אני עייפה – לא מפקירים פצועים בשטח גם אם הפצועה היא אני (הלווו אל תיבהלו, הכל מילים..)
אני זוקפת חוליות של שרשרת ארוכה ויקרה, של דורות ארוכים וכל חוליה משמעותית מאד. אני רוצה להיות חוליה חזקה. גב חזק, גף חזק, בשרשרת שיותר חזקה מהחוליה שהנני.
וכדי שהחוליות יהיו באנרגיות טובות, אני מזמזמת להן המון את מילות השיר " רבונו של עולם אם אני כאן הכל כאן, הנני.הנני……." וככה הן מתרככות גם בקטעי הגרם שלהן. (זושא. שיר מדהים)
* אני מדביקה לי בתאים האפורים במחלקת הזכרונות כל רגע מתוק ויקר שהיה, מקשטתותו בנצנצים, מוסיפה קולות משמחים, ופרודות רחח למין יומן ויזואלי שישכון לי בראש, מאוחסן במצב זמינות, לימים שאני ארצה להיזכר בטוב שהיה פה.
אין מתוק מדי לרגעים מתוקים, אין קיטשי מדי ליומן שמח. אין וורוד מדי לתודעת מציאות שתובילותנו קדימה אל מחר וורוד יותר.
*אני עושה עוד משו.
אני כותבת בענק:
א מ א (או אבא)
ומתבוננת חזק חזק על האותיות.
השם-
אתה זוכר, באלול, ובערב ראש בשנה, כשבאתי לבקש על עצמי, ולהתפלל אליך, הזכרתי לך שאני אמא. שבשם זה – בשם ה"לב אמא" שלי – שרחמנא בעיי, בשם התפקיד שלא תמיד מסתדר לי, בשם הרצונות שלי שאני כובשת כדי לגדל טוב את הילדים שלנו, ושלך-
שבשם זה תפתח את ידיך ואת אוצרך הטוב עבורי.
אז עכשיו אני מזכירה את זה לעצמי.
רגע לפני שהרוח מטלטלת את העצים, שהעלים נושרים בגווני אש רכים, רגע לפני שהשמש חומקת מוקדם ושגרת הסתיו תביא איתה צעיפים ועיטופים,
רגע קודם,
אני מחדשת את הישן שלי ומזכירה לעצמי את אחד התפקידים המשמעותיים שהענקת לי.
אני חוזרת למשבצת של אמא.
מתייצבת. תרתי משמע. נושמת עמוק את העונה, עונה על האֵינְשְאֵלות שיש לי, ומהנהנת.
הנני.
"אחרי החגים מתחדש הכל.
הלגדול
הלשאול
הלזרוע ולשתול.
הרוחות
האדמה
הגשמים
והאש
גם אנחנו שוב נתחדש…"
חורף בריא ומלא בטוב.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
