הלוואי שהיתה סדנא כזו, יזומה מראש, עם תוכנית מובנית שהיינו עומדים באולם גדול כזה ואיש אחד אמיץ על הבמה היה אומר לכולנו מי שמתבייש שירים את היד, ורוב הקהל היה מרים כף יד ימין או שמאל, והיו גם כמה שלא היו מרימים, פשוט כי הם מתביישים, והיינו קצת מתביישים יחד. זה היה הרבה פחות מביש.
והמרצה היה קורא בקול גדול תסכימו איתי ש… והיינו מסכימים ומרגישים חלק מקהילת מתביישים גדולה ומאוחדת.
אבל בחיים האמיתיים כל אחד נושא את הבושה אי שם בעומקים הכי חשוכים כי אנחנו אפילו מתביישים להודות בה, בבושה.
אבל כולנו חווים אותה. כל אחד בסיפורי חייו ובסיפור הזה שלשמו התכנסנו היום יש המון בושה.
כשאנחנו מזהים שיש בעיה והיא מסתובבת עם בנות שממש לא לרמתה
כשהיא קונה פתאום בגד שממש לא יכול להיכנס לארון בבית שלנו
כשהוא מדליק מוזיקה בנגן, שנפלטת החוצה בקולות צורמים של סמטה אפלה
כשהוא מתחיל לצאת בשעות הזויות בלי לומר לאן ועם מי והשכנה בדיוק עלתה במדרגות
כשאנחנו עומדים מול המראה בחדר שינה ושואלים את עצמינו איפה טעינו
כשאנחנו נזכרים בסטירה ההיא מגיל שמונה ובכסאח בכיתה ו' ובחצאית שלא הרשינו בגיל 14, בסרט שהרשינו במחשב בערב ההוא שהיא נשארה עם חברה ומי יודע.
אנחנו מתביישים כשהוא מגיע לאירוע משפחתי עם תסרוקת מוזרה
כשהיא לבושה לא מקובל, לא צנוע, אפילו מזעזע.
כשאמא שלנו, או אבא היקר רואים אותו פתאום בלי פיאות וזקן וכלכך בא לנו לגונן עליהם מהמציאות
כשהשכנים עוברים לידינו בעיניים מושפלות
כשהגננת מפעם פעם שואלת מה שלומו, או שלומה
כשצריך ללכת יחד לאיזו בדיקה עם הטי שרט המוזר או המכנס הקרוע
כשאנחנו עושים בשקט בשקט, אולי אפילו בלי כוונה משו שחוצה קצת את הגבולות ואז אנחנו אומרים לעצמינו הנה, מגיע לך.
אנחנו מתביישים מסביב לשעון. מסביב לשאון.
והלוואי שהיה אפשר להתבייש קצת יחד, בקולי קולות. על במה עם בלונים צבעוניים וזיקוקי דינור.
אבל אז זה לא היה כבר בושה.
ושלב אחד לפני שאני שולחת אותנו לנשום גאולה, אני רקומרת שהגאולה שלי היתה ב"לא להתבייש" .
להבין את הפרדת הרשויות ביני לבינם. עד היכן מגיעה מגבלת הכח שלי. מתי יש להתבייש ומתי זו אנרגיה מיותרת ואיך לשחררותה.
אחד הניסים שקרו לי – אם נזכיר כבר חסדים – זה שאיכשהו, אולי בגלל הישרדות ממש – כלומר – הטיפול האינטנסיבי בערימה של ילדים קטנים, לא היה לי מספיק זמן להתבייש או להתעסק בבושה. היה צריך להאכיל, לעשותיתם שיעורי בית, להרוויח כסף (מלא מלא בשביל כל המטפלים וגם בשביל לחם קצת, וארנונה) והבושה חיכתה בקרן זווית וזה הציל אותי.
כי כשמסתובבים בלעדיה הרבה הרבה פחות כבד.
זה מביא לכבוד הדדי מיוחד, לאהבה נקיה, לקשר בלי ביקורת מפעפעת (בואו, ביקורת תמיד תהיה, יצר לב האדם פולני מנעוריו!) לתקשורת נקיה ומאפשרת ולכייפ עצום להנות ולרוות נחת מהמצב בדיוק כפי שהוא ואני אומרת לכם שזה מרחיב את הלב לרמה של פיתוח נפש בסיסי חיוני. הוספת שטח ללב בלי אישורים ומהנדס.
ועכשיו לגאולה הגדולה.
תדעי לך אמוש,
תדע אבא
שהבושה הזו
היא עוד אבן לבניין. לא יודעת אם של בית המקדש – אבל של הדור הבא. ככה, בדיוק כפי שזה.
הבניה הזו של תקופת ההשכלה הנוכחית, תבנה משהו פנימי חזק ומשפיע, בעומקים הכי חשוכים ורגישים. שלהם ושלנו.
בדיוק במקום שאנחנו מחביאים את הבושה.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים בושה, תבחרו לא לפחד ממנה. תזקפו את הראש והכתפיים, ותדעו שאתם יחידי סגולה בקהל הזה שבכלל לא יודע מה זה, וברגעים האלה ממש אתם נושאים בשורה של גאולה, של תשובה בלי שאלה, של אהבה בלי תנאי, ושל לימוד זכות עצום לפני השם.
נו, אז כבר התביישתם היום?!
נון בית
גאה זה לא מילה שאני אוהבת לומר. זה פחות יהודי לי. אני אומרת במקום זה – שמחה ב…
תודה להשם
אני ממש שמחה בילדים המתוקים שלי גם אלה שמדברים עם השם בשפה אחרת של לא, כמו שאני שמחה בילדֵי הכן.
כל אחד מהם עושה כיבוד הורים מפעים, נושא את אמתחת הנחת שלו, מרגשותי בצורה שהשם שתל בו, וממלא אותי שמחה באשר הוא!!!
אוהבתותכם ילדודס. אין אותכם ביותר!
את הבושה אני משאירה לפדיחות של הפחזניות שאני תוקעת בחצות הלילה בהיחבא בלי שאפחד יידע.
אל תגלו לדיאטנית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
